יהודים ומדינת היהודים בספרי הלימוד שבשימוש אונר"א:
דלגיטימציה, דמוניזציה ואינדוקטרינציה למלחמה עתידית
 
מאת
ארנון גרוס
(נובמבר 2016)
 
 
הפעילות החינוכית של אונר"א
סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"מ (United Nations Relief and Works Agency - UNRWA) הוקמה בעקבות המלחמה ב-1948 בין מדינות ערב וישראל כדי לקיים תכניות סעד ותעסוקה לפליטי המלחמה הערבים. מאז ייסודה, היא פועלת בתחומי החינוך, הבריאות, הסעד ושירותים סוציאליים בקרב פלסטינים הרשומים כפליטי אותה מלחמה וצאצאיהם בגדה המערבית, רצועת עזה, ירדן, סוריה ולבנון. למעלה ממחצית תקציבה השנתי (שהגיע ל-732 מיליון דולר בשנת 2014 ול-744 מיליון דולר ב-2015) מוקדש לחינוך.[1] אונר"א מפעילה בשטחי פעילותה בתי"ס עד גיל תיכון - לא כולל (רק בלבנון היא מפעילה בתי"ס תיכוניים לפלסטינים). בשנה"ל 2014/15 היו לה סה"כ 685 בתי"ס ובהם 493,500 תלמידים. 252 מתוכם היו ברצועת עזה ובהם 240,413 תלמידים ו-97 היו בגדה המערבית ובהם 50,566 תלמידים.[2] לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של הרשות הפלסטינית (רש"פ) לשנה"ל הנוכחית, אונר"א מחזיקה 48,776 תלמידים ב-96 בתי"ס בגדה ו-248,059 תלמידים ב-257 בתי"ס ברצועה, כלומר - 296,835 תלמידים סה"כ בשטחים אלה,[3] המהווים כ-25% מכלל תלמידי בתיה"ס בשטחי הרש"פ.
 
ספרי הלימוד שבשימוש בבתיה"ס של אונר"א מסופקים ע"י הממשלות שבשטחי פעילותה. אונר"א יכולה להוסיף לתכנית הלימודים ספרים משלה ואכן היא הוציאה לאור ספרים המקדמים נושאים כמו סובלנות, אי-אלימות וזכויות אדם לשימוש בבתיה"ס שלה בגדה וברצועה. אלא שבדיקה מעמיקה של ספרים אלה גילתה כי הם נמנעים בשיטתיות מלעסוק בנושאים הנ"ל בקונטקסט הרחב יותר של הסכסוך המזרח-תיכוני ומצמצמים את היקף הדיון בהם לחברה הפלסטינית בלבד (לדוגמה: סובלנות בין נוצרים ומוסלמים בתוכה, שימור הסביבה, קבלת "האחר" הנכה, וכד'). מתברר, איפוא, שספרי הלימוד שמוציאה הרש"פ לאור הם בלבד אלו שעוסקים בהיבטים השונים של הסכסוך במסגרת בתיה"ס של אונר"א בגדה וברצועה. על מנת לברר כיצד הם מתייחסים ל"אחר" היהודי-ישראלי ולנושא השלום עימו, נקראו ונבדקו 110 ספרי לימוד כאלה הנלמדים בכיתות א'-ט' במקצועות שפה ערבית, חינוך אסלאמי, חינוך נוצרי (מקצוע הנלמד ע"י תלמידים נוצרים במערכת החינוך הפלסטינית), חינוך לאומי, אזרחות, היסטוריה וגיאוגרפיה. רוב הספרים נדפסו בשנים 2014 ו-2015. ביניהם נבדקו כ-20 ספרים חדשים שיצאו לאור באוגוסט 2016 לכיתות א'-ד', כולל גם ספרים במקצועות המתמטיקה והמדעים שלא נבדקו בשנים קודמות. ממצאי הבדיקה העלו כי ספרי הרש"פ שבשימוש אונר"א מתבססים על שלושה קווי יסוד בהתייחסות ל"אחר" ולשלום במסגרת הסכסוך: דלגיטימציה, דמוניזציה ואינדוקטרינציה למלחמה עתידית לחיסול ישראל בלי לומר זאת במפורש. להלן סקירת הממצאים בלוויית דוגמאות:
 
 
 
דלגיטימציה
לפי האמור בספרי הלימוד של הרש"פ שבשימוש אונר"א, היהודים אינם מהווים עם בעל זכויות לאומיות כיתר העמים, אלא הם אזרחי מדינות שונות. התנועה הלאומית היהודית בזמן המודרני - הציונות, מוגדרת כתנועה קולוניאליסטית של יהודי אירופה: "הציונות היא תנועה מדינית קולוניאליסטית ["התיישבותית" - איסתיטאניה] אותה הקימו יהודי אירופה במחצית השניה של המאה ה-19 במטרה לאסוף את היהודים על אזרחויותיהם השונות מכל רחבי העולם ולרכזם בפלסטין ובארצות הערביות השכנות לה ע"י הגירות וגירוש העם הפלסטיני מארצו לשם הקמת מדינת ישראל" (היסטוריה ערבית מודרנית ובת-זמננו כתה ט' (2014) עמ' 54). יתירה מזו, הציונות היא, בעצם, יוזמה אימפריאליסטית אירופית: "המדינות האימפריאליסטיות [אלאיסתיעמאריה] האירופיות קיבלו על עצמן להפיץ את הרעיון הציוני בין היהודים עצמם כדי להחיש את הקמתה של מדינה יהודית בפלסטין בשל מפגש האינטרסים שלהן עם האינטרסים של היהודים, מחד גיסא, וכדי להיפטר מהם ולהוציאם מארצותיהן, מאידך גיסא" (היסטוריה ערבית מודרנית ובת-זמננו, כתה ט' (2014) עמ' 54).
 
עפ"י ספרי הלימוד הללו, אין ליהודים שום זכויות בפלסטין, אלא רק "שאיפות חמדניות [אטמאע]". בפרק עצמו עדיין מיוחסות השאיפות האלה רק לציונים מבין היהודים, אבל במטלה שבסופו כבר מורחבות השאיפות החמדניות וכוללות את היהודים בכלל:
"1. השאיפות החמדניות הציוניות הקולוניאליסטיות [איסתיטאניה] בפלסטין החלו מאז 1882.
      
  2. השאיפות החמדניות האלה גברו לאחר כינוס הקונגרס הציוני הראשון בעיר באזל בשווייץ בשנת   
      1897. הקונגרס הזה, שאותו הנהיג תיאודור הרצל, עודד הגירה לפלסטין וכן כניסה למו"מ עם
      הסולטאן העות'מאני עבד אלחמיד השני כדי להקל על הגירת היהודים לפלסטין. אך הסולטאן עבד
      אלחמיד השני התנגד לשאיפות חמדניות אלה למרות הפיתויים החומריים [שהוצעו לו].
  3. השאיפות החמדניות הציוניות גברו בתמיכת האימפריאליזם הבריטי. שר החוץ של בריטניה, לורד
      בלפור, פרסם ב-2 בנובמבר 1917 את הצהרתו הקוראת למתן בית לאומי ליהודים בפלסטין.
"
(חינוך לאומי, כתה ז' (2013) עמ' 20, וראו השאלה באותו עמוד: "באיזו שנה החלו השאיפות החמדניות הקולוניאליסטיות בפלסטין?" והמטלה בעמ' 22: "אציין את עמדות המדינה העות'מאנית כלפי השאיפות החמדניות של היהודים בפלסטין.")
 
ספרי הלימוד של הרש"פ שבשימוש אונר"א אינם מכירים בקשר הההיסטורי של היהודים לארץ בכלל ולירושלים בפרט. אין כמעט כל מידע בספרים הללו על הנוכחות היהודית בארץ בעת העתיקה, ובכל מקרה מוצגים הפלסטינים כצאצאים ישירים של הכנענים העתיקים אשר מתוארים כעם ערבי, כך שמתקבל הרושם כאילו הנוכחות הערבית-פלסטינית בארץ קדמה לזו של היהודים בה: "מקור העם הפלסטיני בכנענים שהיגרו לפלסטין מחצי האי ערב בערך בשנת 3500 לפנה"ס."

(חינוך לאומי, כתה ה' (2014) עמ' 30)
 
ירושלים מוצגת כעיר ערבית מראשיתה - "ירושלים היא עיר שבנו היבוסים הערבים לפני חמשת אלפים שנה" (גיאוגרפיה של פלסטין, כתה ז' (2014) עמ' 82), והיהודים שבה מתוארים בשיר שמופיע באחד הספרים ככובשים ומסתננים: "אני שלה [הכוונה לירושלים], גם אם נחת עליה דגל האומללות, אני שלה, ואפדנה ברכוש ובנפש, ולא אשלים עם השפלתה בידי כובש ומסתנן" (שפתנו היפה, כתה ד', חלק א' (2016) עמ' 52).
 
אפילו במקצוע חינוך נוצרי, המיועד לתלמידים הנוצרים במערכת החינוך הפלסטינית, מעלימים הספרים ברוב המכריע של המקרים את זהותם היהודית של תושבי הארץ בסיפור ארועי הברית הישנה ומבליטים אותה רק בסיפורי הברית החדשה כמתנגדיהם של ישו ותלמידיו. כך, למשל, בפרק על עשרת הדיברות מסופר על משה שעזר ל"עמו" מול דיכוי פרעה, יצא עם "עמו" ממצרים, עלה על הר סיני להתפלל בעד "עמו" ונתן את עשרת הדיברות ל"עמו" (חינוך נוצרי, כתה ג' (2002 - המהדורה האחרונה עד כה של ספר זה) ע"ע 8 - 9), וכן: "אח"כ בא מלך בבל, השתלט על ירושלים, הרס את ההיכל והגלה את התושבים לבבל. העם חי בגלות זמן רב וכאשר שב, חי תחת שלטון זר (פרסי, יווני, רומאי)."

(חינוך נוצרי, כתה ז' (2001 - מהדורה אחרונה עד כה של ספר זה) עמ' 19), ולעומת זאת, בסיפור צליבת ישו מוזכרים היהודים במפורש בעוד שהמקור ממנו נלקחו הפרטים - אוונגליון לוקס - מדבר על "הכוהנים, השרים ו[המון] העם" ואינו מזכיר את השם "יהודים" (חינוך נוצרי, כתה ב' (2010) עמ' 59).
 
ספרי הלימוד מתעלמים לחלוטין מהקשר הדתי של היהודים לארץ ולירושלים, ואף מכחישים אותו בריש גלי. בשום מקום בספרי הלימוד של הרש"פ שבשימוש בבתיה"ס של אונר"א לא מופיעה הכרה כלשהי במקומות קדושים ליהודים בארץ. כל הפרקים על המקומות הקדושים בספרים מזכירים רק את אלו של המוסלמים והנוצרים. כאשר מוזכרים מקומות קדושים ליהודים, כמו הכותל המערבי, מערת המכפלה וקבר רחל, הם מוצגים כמקומות קדושים למוסלמים שהיהודים שואפים להשתלט עליהם. כך, למשל, מכונים מאורעות 1929 בספר לימוד כ"התקוממות אלבוראק במחאה על ניסיונות היהודים להשתלט על קיר אלבוראק [שמו האסלאמי של הכותל המערבי]."

(חינוך לאומי, כתה ז' (2013) עמ' 21)
 
ולגבי שני האתרים האחרים: "הניסיון לייהד חלק מאתרי הדת המוסלמים כמו מסגד איבראהים [מערת המכפלה] ומסגד בילאל בן רבאח [קבר רחל] (ליד בית לחם)."

(חינוך לאומי, כתה ז' (2013) עמ' 55)
 
וראו הכיתוב "מסגד בילאל בן רבאח (בית לחם)" תחת תצלום קבר רחל באותו ספר:

(חינוך לאומי, כתה ז' (2013) עמ' 54)
 
 
יתירה מזו, עצם נוכחותם של מעל 7 מיליון יהודים בארץ היום היא בלתי לגיטימית והם אינם נספרים בין תושבי הארץ. רק התושבים הערבים בישראל הם חוקיים, כמו גם הפלסטינים שבשטחים ובחו"ל. ראו הטבלה שלהלן ושימו גם לב להימנעות מהביטוי "שטח ישראל" בטבלה והחלפתו בביטוי "השטחים שנכבשו בשנת 1948":
 
"הטבלה שלהלן מבהירה את מספר תושבי פלסטין בשנת 2015, לפי המרכז הפלסטיני לסטטיסטיקה. האזור                                                    מספר התושבים
הגדה המערבית ורצועת עזה                        4,750,000
בתוך השטחים שנכבשו בשנת 1948 1,470,000
במדינות ערב                                           5,460,000
במדינות זרות                                           685,000
[מטלה:] אסדר את אזורי הימצאותם של הפלסטינים בסדר יורד לפי מספרי התושבים:"

(מתמטיקה, כתה ד', חלק א' (2016) עמ' 25)
 
ובטבלה נוספת המתייחסת לתושבי הארץ ב-1999 (ושם מוגדר שטח ישראל בביטוי העוקף "הפנים"):
"נבחן את הנתונים המספריים - תושבי פלסטין ב-1.2.1999
                                                                                                                        אחוז

1. הגדה [המערבית]                                                             1,972,000}     
2. [רצועת] עזה                                                                   1,113,000}      36%
3. הפלסטינים של הפנים [ישראל בגבולות שמלפני 1967]            1,094,000        13%
4. הפלסטינים של התפוצות                                                    4,419,000        51%

סה"כ                                                                                         8,598,000        100%"

(חינוך לאומי, כתה ו' (2014) עמ' 10)
 
בטבלת מספרי התושבים בעולם הערבי מופיעה בעמודת המדינות "פלסטין ההיסטורית [פלסטין אלתאריח'יה]" עם 10 מיליון תושבים. בהערה בתחתית העמוד נאמר: "מספר התושבים בגדה המערבית, רצועת עזה ובתוך הקו הירוק מגיע לכ-5,025,376 נפש. מספר הפליטים הפלסטינים בפלסטין ובתפוצות מגיע לכ-5,447,949 נפש, לפי הערכות המנגנון המרכזי הפלסטיני לסטטיסטיקה ב-2009, הערכות הבנויות על התוצאות הסופיות של המיפקד בשנת 2007." כלומר, הפליטים בחו"ל נמנים כתושבי הארץ והיהודים שבתוך הארץ נעדרים, למרות שמדובר בשטח שעפ"י ההגדרה "פלסטין ההיסטורית" כולל גם את ישראל. הפעם משתמשים בביטוי "הקו הירוק" כמונח עוקף "שטח ישראל" (גיאוגרפיה של המולדת הערבית, כתה ט' (2015) עמ' 43).
 
בהעדר תושבים יהודים, אין על המפה גם ישובים יהודיים ובכללם העיר תל אביב. זו מופיעה על המפה רק לאחרונה, בספר שהודפס השנה, תחת השם "תל אלרביע", דהיינו, "תל האביב":

(מתמטיקה, כתה א', חלק א' (2016) עמ' 143)
 
הופעתה תחת שם זה מבשרת, כנראה, התפתחות חדשה בנרטיב הפלסטיני שבמסגרתה מוצגת תל אביב כעיר יהודית מודרנית שהוקמה על חורבות עיר ערבית שקדמה לה. מיתוס חדשני זה מוצא את ביטויו לעיתים באינטרנט. לדוגמה - אתר בשם "רשת פלסטין לדו-שיח" בכתובת:  https://www.paldf.net/forum/showthread.php?t=791196  מביא תמונות מהעיר בכותרת "תמונות העיר תל אלרביע הפלסטינית" ובין השאר נאמר שם: "העיר תל אביב היא עיר פלסטינית כבושה השוכנת על חוף הים התיכון... ישראל כבשה אותה בשנת 1948 ובעבר נקראה תל אלרביע."
 
במסגרת העלמת היהודים מהארץ נמחקת - פיזית ממש - גם לשונם הלאומית. בבול מתקופת המנדט, שבה היתה העברית שפה רשמית לצד האנגלית והערבית, נמחקה הכתובת העברית מפינתו השמאלית התחתונה:

(חינוך לאומי, כתה ב', חלק א' (2015) עמ' 7)
 
והשוו עם תמונת הבול המקורי:
 
 
ומה באשר למדינת היהודים - ישראל? זו אינה מוכרת כמדינה ריבונית ושמה אינו מופיע על אף מפה בספרי הלימוד שבשימוש אונר"א. אך, לעומת זאת, ישנן מפות שבהן מוצגת כל הארץ תחת השם פלסטין, לעיתים תוך הדגשה באמצעות כיתוב מתאים, כמו במפת כל הארץ המופיעה תחת הכותרת "פלסטין ערבית מוסלמית":
 
 

(חינוך לאומי, כתה ב', חלק א' (2015) עמ' 16)
 
 
או תחת הדגל הפלסטיני:

(טיפוח לאומי וחברתי, כתה ד', חלק א' (2016) עמ' 7)
 
במקום אחר מובאת מפת כל הארץ בלוויית המטלה: "אצבע את מפת מולדתי בצבעי הדגל הפלסטיני"

(חינוך לאומי ולחיים, כתה ב', חלק א' (2016) עמ' 10, ומטלה זו נשנית בספר לימוד של מקצוע אחר מאותה כתה (חינוך אסלאמי, כתה ב', חלק א' (2016) עמ' 4.)
 
גם בטקסט מוחלפת ישראל ע"י פלסטין כמדינה הריבונית באזור: "ארצות הלבנט [בילאד אלשאם בערבית] הן: פלסטין, ירדן, סוריה ולבנון" (חינוך אסלאמי, כתה ב', חלק א' (2014) עמ' 72, ובשאלות בעמ' 73: "אציין את שמות המדינות הנקראות ארצות הלבנט"), "...ארצות הלבנט [בילאד אלשאם] מורכבות בזמן הנוכחי מהמדינות הבאות: פלסטין, ירדן, לבנון וסוריה".
 

(היסטוריה של הציביליזציות העתיקות, כתה ה' (2014) עמ' 27)
 
כלומר, ספרי הלימוד של הרש"פ מתייחסים לארץ בכללותה כאל פלסטין, וכאשר נתונים מסויימים מתייחסים רק לשטחי יו"ש ועזה, נדרשת הערת שוליים להבהרה מיוחדת:
"טבלה מס' 3: אחוז קבוצות הגיל של תושבי חלק ממדינות ערב
המדינה              ילדים %                        נוער %              בני גיל מבוגר %
*פלסטין             42.5                 54.4                 3.1
...
*פלסטין - זה מתייחס לתושבי הגדה המערבית ורצועת עזה."
(גיאוגרפיה של המולדת הערבית, כתה ט' (2015) עמ' 48)
 
את הביטויים העוקפים למונח "שטח ישראל" - "הפנים", "שטחי 1948" ו"הקו הירוק" - כבר ראינו.
 
כמו-כן, מקומות בתוך ישראל בגבולותיה מלפני 1967 מוצגים בלעדית כפלסטיניים. לדוגמה: בשיעור בכותרת "טיול לעכו" מופיעים הביטויים הבאים: "עכו היא עיר פלסטינית... עכו נוסדה באלף השני לפנה"ס בידי הערבים הכנענים... ביקרתי בעיר הערבית הפלסטינית היפה הזאת... נפרדתי מהעיר הנצחית הזאת וכולי תקווה שהיא תשוב אל בעליה המקוריים ביום מן הימים" (שפתנו היפה, כתה ד', חלק ב' (2014) ע"ע 20, 21).
 
במקרה אחר נדרש התלמיד למתוח קו בין מישור חוף נתון בטור א' לבין המדינה הערבית שבטור ב' שאליה הוא שייך. מישור החוף הרלבנטי בתרגיל הוא זה שבין חיפה לעזה והמדינה הערבית המתאימה לו היא פלסטין:

(גיאוגרפיה של המולדת הערבית, כתה ט' (2015) עמ' 25).
 
העדר הכרה בישראל כמדינה ריבונית נובע מכך שהיא נחשבת לישות כובשת מראשית קיומה. הכיבוש של שטחי יו"ש ועזה ב-1967 מהווה רק תוספת לכיבוש המקורי: "הכיבוש הישראלי: האסון [נכבה] של שנת 1948 מידי הארגונים הציוניים פגע בחברה הפלסטינית באופן שרוב הפלסטינים נאלצו להגר מאדמתם ומדינת ישראל הוקמה בחלק מפלסטין. הגדה המערבית סופחה לירדן בשנת 1950 ורצועת עזה צורפה למינהל המצרי. הנסיגה [נכסה] של שנת 1967 פגעה בחברה הפלסטינית מאחר שהישראלים הצליחו לכבוש את שארית פלסטין - הגדה המערבית ורצועת עזה. כמו כן נכבשו מדבר סיני ממצרים ורמת הגולן מסוריה."

(חינוך לאומי, כתה ה' (2014) עמ' 30)
 
מכאן, שסיום הכיבוש הזה ותקומת המדינה הפלסטינית על כל שטח הארץ מהווה צורך ברור וטבעי, והרש"פ של היום מהווה את תחילתה. הביטוי הבולט ביותר לכך בספרי הלימוד הוא כינוי הגורם המוציא אותם לאור כ"מדינת פלסטין - משרד החינוך וההשכלה הגבוהה [דוולת פלסטין - ויזארת אלתרביה ואלתעלים אלעאלי]" וכיתוב ברוח זו מופיע על-גבי עטיפת כל ספר ובדף השער שלו.
 

 
ויש דוגמאות לקיומה של "מדינת פלסטין" גם בטקסט, כפי שראינו לעיל.
 
ע"י הצגת "האחר" היהודי-ישראלי ככובש זר ללא כל זכויות, כמעט בלי עבר בארץ וללא מקומות קדושים בה כלל, ושעצם הנוכחות שלו בארץ היום, הן כפרטים והן כקולקטיב בעל מדינה, איננה לגיטימית - תורמים ספרי הלימוד של הרש"פ שבשימוש אונר"א להתפתחותה של שאיפה "להעלים" את היריב בכל דרך.
 
דמוניזציה
עצם הצגתם של היהודים החיים בארץ ככובשים זרים ללא כל זכות, כפי שראינו לעיל, הופכת את היהודים אוטומטית לשייכים למחנה הרשע בעיני התלמידים בבתיה"ס של אונר"א. לכך יש להוסיף את האשמתם בספרי הלימוד כבעלי כוונות השמדה כלפי הפלסטינים: "הקבוצה הראשונה של המתיישבים היהודים באה לפלסטין מרוסיה בשנת 1882 והקבוצה השניה היתה בשנת 1905. הגעתם של ההמונים היהודיים לפלסטין נמשכה עד שנת 1948 ומטרתם היתה להשתלט על האדמות הפלסטיניות ואח"כ לבוא במקום התושבים המקוריים לאחר גירושם או השמדתם [בעד טרדיהם או איבאדתיהם]."

(חינוך לאומי, כתה ז' (2013) עמ' 20)
 
ואכן, "העם הפלסטיני גורש מאדמתו כתוצאה מהכיבוש הישראלי של פלסטין, סבל ממעשי טבח ואולץ להגר אל הארצות השכנות" (חינוך לאומי, כתה ו' (2014) עמ' 12). בשום מקום לא נאמר במפורש בספרי הלימוד שבשימוש אונר"א כי הפלסטינים הם שפתחו במלחמה בעקבות החלטת החלוקה של האו"ם בנובמבר 1947, וכך יוצא שהאחריות הבלעדית לתוצאותיה מוטלת על היהודים - דבר שמחמיר את הדמוניזציה שנעשית להם.
 
הדמוניזציה של היהודים ושל מדינתם מתבטאת בצורות רבות בספרי הלימוד של הרש"פ שבשימוש בתיה"ס של אונר"א. מה שמגביר את השפעתה היא העובדה שספרים אלה נמנעים כמעט לחלוטין מלהביא בפני התלמיד מידע אובייקטיבי על היהודים או על ישראל שעשוי היה לאזן את עשרות קטעי הטקסט הדמוניזטורים. אין פרטים על ההיסטוריה של היהודים, על השואה, על התרבות, על המשטר בישראל, החברה, הכלכלה וחיי היום-יום בה. כמו-כן, אין שום התייחסות באף ספר לפרט היהודי או הישראלי כאדם רגיל. ישראל ויהודיה נתפסים אך ורק כקבוצה זרה ומאיימת והדבר תורם, ללא ספק, לדמוניזציה שלהם בספרי הלימוד.
 
מדינת היהודים אחראית בלעדית לצרות רבות שבאו על הפלסטינים ואף על ערבים אחרים, מעבר לכיבוש הארץ וגירוש תושביה. במסגרת המחקר נמנו בספרי הלימוד שבשימוש בתיה"ס של אונר"א למעלה מעשרים ההאשמות נגד ה"אחר" היהודי-ישראלי תחת הכינוי האולטימטיבי "כיבוש". ביניהן: "חלק מבעיות האלימות בתוך המשפחה [הפלסטינית] נובעות מפעולות הכיבוש והשפעותיו ההרסניות על החברה שלנו. אבהיר [זאת]."

(אזרחות, כתה ח' (2013) עמ' 55)
 
"רצח ערים הפך להיות דבר רגיל בזמן הכיבוש אשר עושה ככל יכולתו לפרק כל תשתית ציביליזציונית בחברה שלנו."

(קריאה וטקסטים, כתה ח', חלק א' (2015) עמ' 61)
 
"[מטלה:] נמנה את שמותיהם של כמה כפרים פלסטיניים שהישראלים הרסו, הסירו את שרידיהם והקימו על אדמותיהם מושבות [קולוניות - מוסתעמראת] וישובים [תג'מועאת סכניה]" (חינוך לאומי, כתה ז' (2013) עמ' 54).
 
האשמה ברצח מכוון של ילדים במשפט תרגול לשוני: "הילד הפלסטיני עמד מול כדורי האויב כחייל אמיץ."

(קריאה וטקסטים, כתה ח', חלק ב' (2015) עמ' 28)
 
"פיצוץ בתים פלסטיניים מהווה את אחת מצורות הסבל של העם הפלסטיני מהכיבוש. אציין צורות אחרות לסבל [הזה]" (קריאה וטקסטים, כתה ח', חלק ב' (2015) עמ' 13); "הכיבוש השליך את הנאבקים [נגדו] לשבי כואב" (שפתנו היפה, כתה ה', חלק ב' (2014) עמ' 68); "[מטלה:] נסביר את הסיבה לעלית שיעור העוני בחברה הפלסטינית." (אזרחות, כתה ז' (2014) עמ' 51, ובעמוד הקודם מובאות מספר סיבות לעוני וביניהן "הכיבוש והאלימות בנשק"); "ההתעניינות במורשת העממית הפלסטינית הפכה להיות צורך דחוף בגלל חשיפתה בזמן הכיבוש לניסיונות למחות את הזהות הפלסטינית ולהעלים את קוויהם של יסודות המורשת והזהות הערבית" (חינוך לאומי, כתה ז' (2013) עמ' 44); "...שריפת במת המטיף [מינבר] העתיקה של צלאח אלדין במסגד אלאקצא" (חינוך לאומי, כתה ז' (2013) עמ' 55); "אכתוב דו"ח קצר על השפעת ההתנחלויות הישראליות על זיהום הסביבה."

(גיאוגרפיה אנושית, כתה ו' (2014) עמ' 84)
 
"[מטלה:] הכיבוש משליך ארצה את עקרונות החוק הבינ"ל. אתן שלוש דוגמאות לכך" (קריאה וטקסטים, כתה ט', חלק א' (2015) עמ' 51).
 
בספר לימוד לכתה א' מתוארת פעילות אחת מפעילויות "יום פתוח" בביה"ס במלים "כמה תלמידים הציגו מחזה יפה", ובצד הטקסט איור. באיור מוצג חייל ישראלי המאיים בנשק על זקן וזקנה פלסטינים:

(שפתנו היפה, כתה א', חלק ב' (2014) עמ' 132)
 
וישנן אף האשמות מהסוג הפואטי: "המשורר תאר את ירושלים בבית השישי [של שירו] כי היא אחות הערבים והמוסלמים, אלא שהאויבים משחיזים את סכיניהם כדי לשחטה. מה מצפה המשורר מהאחים [שיפעלו] בעניין אחותם?" (קריאה וטקסטים, כתה ח', חלק א' (2015) עמ' 46).
 
עוד האשמות: ניסיון להשתלט על מקומות קדושים לא-יהודיים, חילול מקומות כאלה, הרס בתים: "הבעה: נענה על שתי השאלות שלהלן: מה עושים הפועלים? מה עושה הדחפור?"

(שפתנו היפה, כתה ב', חלק א' (2014) עמ' 80)
 
עקירת עצים: "הבעה: נביע בע"פ את מה שלהלן:"
 

(שפתנו היפה, כתה ב', חלק א' (2014) עמ' 71)
 
כמו כן: תוקפנות נגד מדינות ערביות שכנות וגזילת מימיהן, גזילת קרקע ומים פלסטיניים, פגיעה בענפי הכלכלה הפלסטינית, פגיעה באשה ובמשפחה הפלסטינית, רצח מנהיגים פלסטינים, הטלת מצור על הפלסטינים באמצעות גדר ההפרדה - המוצגת תמיד כחומה - בלי לציין כי הוקמה בעקבות פעולות טרור המתאבדים, התנכלות לבדואים הפלסטינים - כולל אלה שחיים בנגב שבתחום ישראל, ועוד.
 
שלא בהקשר הסכסוך, נעשית עיקר הדמוניזציה ליהודים במקצועות "חינוך אסלאמי" - בהקשר של היריבות הפוליטית של חלק מיהודי חצי האי ערב עם נביא האסלאם, ו"חינוך נוצרי" - בהקשר של התנגדות המימסד היהודי בזמנו לישו הנוצרי ותלמידיו. בשני המקרים, עצם העלאת הנושא תורמת רבות להשנאת היהודים בכלל על התלמידים, לא רק אלו שחיו אז והיו מעורבים. דוגמאות לדמוניזציה בהקשרים אלה: "[שאלה:] על מה מעידה הפרת בני קורייט'ה [היהודים בעיר מדינה] את החוזה שלהם עם הנביא [מוחמד]?" (חינוך אסלאמי, כתה ט', חלק א' (2015) עמ' 51). אין בחומר הפרק תשובה לשאלה זו, אבל בספרי לימוד מקבילים בארצות ערב מוצגים היהודים כנוכלים אז והיום, וסביר שדברים מסוג זה יאמר המורה בכיתה גם כאן; "הדלתות היו סגורות היכן שהיו התלמידים מתאספים בשל הפחד מהיהודים" (חינוך נוצרי, כתה ג' (2002) עמ' 86).
 
ולסיום פרק זה, קטעים משיר בכותרת "האופק עטוי להבות" מאת המשורר המצרי עבד אלסתאר סלים המתאר כובש באופן כללי, לאו דווקא ישראל. אולם הכנסתו לספר לימוד של הרש"פ הופכת אותו בהכרח לכלי דמוניזציה נגד ישראל, בפרט לאור איזכור פרדס התפוזים שהוא מוטיב חוזר בשירי הגעגועים לפלסטין: "במה תשיב, אם יתקוף את בני ביתך אדם זר שהיותו בעל נשק העמידו בפני פיתוי והוא חשף ניבי זאב... במה תשיב אם יאותגרו שורשיך בתוכך, בעוד היריב נוטע בלב אדמתך את רומחו, ופותח באש על השדה ששורפת את חיטתו, ומתמיד בעקשנותו ומשחית, הורס, רוצח ומסתיר את שמשך ממך וחונק את רעננות זמנך, מערער בכל זמן עליך את קירות ביתך וצובע בדם את אור היום הבוהק? במה תשיב? במה תשיב אם יטען שמטע התמרים ופרדס התפוזים וזיתיך הערביים, ואתה, ואשתך סלמא, ובניך הטובים, [כולכם] שלל מלחמה ורכוש שנתפס בחוזק יד, [כך שהברירה היא] או הישארות בחיים בלא שום זכות, או כליה למי שלפקודות אינו נענה, במה תשיב?"



(קריאה וטקסטים, כתה ט',חלק ב' (2014) ע"ע 51 - 53, ובשאלות בעמ' 55: "למי הכוונה באדם הזר שבטקסט?" וכן תרגיל בעמ' 56 שבו אמור התלמיד לפרש ביטויים מסויימים בשיר וביניהם: "פרדס התפוזים" = "האדמה הגזולה").
 
שיר זה מעלה את מידת הדמוניזציה של ה"אחר" היהודי-ישראלי בעיני התלמיד הפלסטיני לרמה של איום קיומי. המסקנה המתבקשת: באויב כזה יש להילחם. אי אפשר לעשות עימו שלום.
 
אינדוקטרינציה למלחמה עתידית נגד ישראל
ואכן, בשום ספר לימוד שיצא לאור ע"י הרש"פ, הן אלה שבשימוש אונר"א או אחרים, אין ולו מלה אחת של תמיכה בפתרון של שלום לסכסוך, תוך דו-קיום בשלום עם מדינת ישראל. יש הכרזות על דבקות בשלום באופן כללי, ביחוד בציטוט הכרזת העצמאות הפלסטינית באלג'יר מ-1988. אך האיזכור היחידי שם של ישראל הוא בדרישה לסיום הכיבוש הישראלי - ללא כל הסבר היכן הוא מסתיים טריטוריאלית.
 
במקום עידוד לשלום ודו-קיום עם ישראל, יש בספרי הלימוד של הרש"פ שבשימוש בבתיה"ס של אונר"א קריאה למאבק אלים לשחרור: "[מטלה:] אתאים בין שורות השיר לבין הרגשות שאותם הן מביעות כדלהלן: 'בוקר תהילה וחירות אדומה שאותה מרווה דם המרטירים...' - 'התקווה לשחרור פלסטין'".

(קריאה וטקסטים, כתה ט', חלק א' (2015) עמ' 12)
 
גם ההימנון של הרשות הפלסטינית מגוייס לצורך זה: "פדאי, פדאי, פדאי - הוי ארץ האבות, פדאי, פדאי, פדאי - הוי עם הנצח; בהחלטיותי, אשי והר הגעש של נקמתי, וגעגועי דמי לאדמתי וביתי, עליתי על הרים וניהלתי מאבק, הבסתי את הבלתי אפשרי וניפצתי את הכבלים; פדאי, פדאי, פדאי - הוי ארץ האבות; בסער הרוחות ואש הנשק, ונחישות עמי לנהל את המאבק, פלסטין היא ביתי, פלסטין היא ביתי[4], פלסטין היא נקמתי וארץ העמידה האיתנה."

(חינוך לאומי ולחיים, כתה א, חלק א' (2016) עמ' 95)
 
שיר של בני תנועת הנוער של תנועת פת"ח מדגיש כי פעילות השחרור - "מהפיכה" בז'רגון פת"ח - מכסה גם את שטחי ישראל בגבולותיה מלפני 1967, והרי הארגון עצמו החל לפעול עוד לפני מלחמת ששת הימים: "אני גור אריות,[5]  אני פרח,[6] נשאנו את גחלת המהפיכה אל חיפה, אל יפו, אל אלאקצא, אל [כיפת] הסלע."

(שפתנו היפה, כתה ב', חלק א' (2016) עמ' 42)
 
ועוד: "נשבעתי: עוד תשובי, מולדתי, ואור היום יבוא אחרי [חשכת] הליל" (שפתנו היפה, כתה ג', חלק א' (2014) עמ' 16), וכן בשיר שלהלן (קטעים): "נשבעתי, מולדתי, לעולם לא אשכח את בית שאן, עכו וטבריה; האם אשכח את לוד או את רמלה? האם אשכח את יפו המוזהבת? האם אשכח את ג'נין של [השיח' עז אלדין] אלקסאם? האם אשכח את ירושלים הערבית?"
 

(שפתנו היפה, כתה ג', חלק ב' (2015) עמ' 83)
 
בתוך מאבק אלים זה לשחרור פלסטין - אשר כולל את שטחי ישראל מלפני 1967 - נעשה שימוש בערכים אסלאמיים מסורתיים: מלחמת קודש (ג'יהאד), עמידה על המשמר (ריבאט) ומות-קדושים (שהאדה). דוגמה לג'יהאד - קטעים משיר בכותרת "פלסטין": "אחי, העושקים עברו [כל] גבול ולכן יש מקום לג'יהאד ויש מקום להקרבה... לכן, שלוף את חרבך מנדנה, שכן מעתה אין להניחה בנדן... פלסטין, חזותינו מגינים עליך, או חיים או אבדון"

(קריאה וטקסטים, כתה ח', חלק א' (2015) עמ' 44)
 
וממשפטי הבנת הנקרא בעמ' 45 - על התלמיד לסמן ב"כן" או "לא": "- המשורר סבור כי הגיע הזמן לג'יהאד והקרבה; - המשורר סבור כי הדרך היחידה לשחרור פלסטין היא הג'יהאד".
 
דוגמה לריבאט: "המוסלמי השוכן בפלסטין, שומר על אדמתה ומגן עליה נחשב כעומד על המשמר [מוראביט] למען האל ולו שכר רב וגמול מהאל" (חינוך אסלאמי, כתה ה', חלק א' (2014) עמ' 74).
 
דוגמה לשהאדה: שיר בכותרת "המרטיר" מעלה על נס לתלמידי כתה ז' את נושא המרטיריות ומתאר בצבעים יפים את המוות והדם. הבית האחרון בשיר מעודד במפורש את התלמיד לשאוף למות כמרטיר (סומן בקו). יצויין כי בתים משיר זה משמשים כמשפטי תרגול בכמה וכמה ספרי לימוד:
 
"אשא נפשי בכפי ואשליכנה אל תהומות האבדון, כי [בחרתי:] או חיים המשמחים את הידיד, או מוות המרגיז את האויבים... בחייך! אני רואה [באופק] את נפילתי חלל אבל מחיש אליה את צעדי, אני רואה את הריגתי ללא זכותי השדודה וללא ארצי כדבר שיש לשאוף אליו; נעימה לאוזני שמיעת שקשוק [החרבות] ומשמחת את נפשי זרימת הדם, ו[כן] גוף המוטל בישימון שעליו מתקוטטים טורפי המדבר; דמו כיסה את הארץ בארגמן והכביד בבושם על הרוח הקלה; הוא נרדם כדי לחלום את חלום הנצח וליהנות בו מהיפים שבמראות; בחייך! זהו מות גברים ומי שמבקש מוות אצילי - הריהו זה."

(שפתנו היפה, כתה ז', חלק א' (2014) עמ' 75)
 
יתירה מזו, המרטיריות אף נתפסת כמסיבת חתונה: "הוי מולדתי, לא אבכה במסיבת חתונה [עורס] זו, שהרי ערביותנו גאה מכדי שנבכה את המרטירים."
 

(מדעי הלשון, כתה ח', חלק ב' (2014) עמ' 60)
 
ומה באשר לפעולות הטרור כחלק ממאבק השחרור? אלה אינן נזכרות בספרי הלימוד, להוציא מקרה אחד שבו מתוארות חדירות המחבלים מלבנון בזמנו בנימה חיובית במסגרת סיפור שנלמד. להלן 3 קטעים מתוך הסיפור: "כולם יודעים שאני בדרום [ובהערת הסבר בספר: "הדרום: דרום לבנון"] מזה עשר שנים שעזבתי את העיר ואת המשפחה כדי להצטרף ללוחמים".  "אנו בדרום ניצבים מול המוות בכל רגע... בחורים כמו צאלח [בנו ההרוג] נופלים כל יום על אדמת הדרום". ובהערת מחברי ספר הלימוד: "[הסיפור]... מתאר את דרך המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש באמצעות אישיותו של אבו צאלח אשר עבר מתחום המשבר האישי שלו, המתבטא בנקמה על מות בנו כמרטיר, אל תחום העניינים הנרחבים יותר המעסיקים את המולדת והמתבטאים בחירות. זאת, ע"י ההצטרפות לפעילות הפדאית." (קריאה וטקסטים, כתה ח', חלק א' (2015) ע"ע 28 - 35: הקטע הראשון לקוח מעמ' 30, השני - מעמ' 33 והשלישי - מעמ' 34).
 
אך גם אם ספרי הלימוד של הרש"פ נמנעים בדרך כלל מלהזכיר את פעולות הטרור נגד ישראל, אלה המבצעים אותן זוכים לשבח והערכה. פדאי - מונח מההיסטוריה המוסלמית המציין לוחם הנכון להקריב את עצמו - הוא הכינוי הניתן לחברי ארגוני הטרור הפלסטיניים. אלה זוכים לכל שבח, כולל בהימנון של הרש"פ המושר בבתיה"ס: "פדאי, פדאי, פדאי, הוי ארצי, ארץ האבות; פדאי, פדאי, פדאי, הוי עמי, עם הנצח; בזכות השבועה בצל הדגל בנחישות עמי ובאש הכאב - אחיה כפדאי, ואמשיך כפדאי, ואמות כפדאי עד אשר [ארצי] תשוב."[7]
 

(חינוך לאומי, כתה א', חלק ב' (2015) עמ' 59)[8]
 
אלה מהפדאים שנהרגו זוכים לתואר מרטיר [שהיד] והיחס אליהם הוא יחס של כבוד, כפי שמגלה משפט התרגול הבא: "הנוכחים קמו מתוך כבוד למרטירים" (שפתנו היפה, כתה ו', חלק א' (2014) עמ' 89). אלה מהם שנשפטו למאסר נקראים "שבויים" וגם אותם מכבדים, כמו שנראה בתרגיל הבא: "הבעה: אביע בע"פ את שמחתי על שחרורו של שבוי ממולדתי." (קריאה וטקסטים, כתה ח', חלק א' (2015) עמ' 27).
 
"זכות השיבה"
נושא זה מהווה אלמנט מהותי בחינוך הפלסטיני והינו חלק בלתי נפרד מן המאבק לשחרור. ספרי הלימוד של הרש"פ, כולל אלה שבשימוש בבתיה"ס של אונר"א, מדגישים את "זכותם" של אלה מערביי הארץ שעזבו או גורשו במהלך מלחמת 1948 ולאחריה - כמה מאות אלפים - לחזור למקומות מגוריהם הקודמים ולקבל בחזרה את רכושם במלואו. רובם כבר אינם בין החיים, לאחר כשבעים שנה, אבל זכות זו מועברת למיליוני צאצאיהם בני כמה דורות באמצעות רישומם של אלה במוסדות אונר"א כ"פליטים" עד היום הזה, בניגוד למצב השורר בעולם לגבי פליטי מלחמות אחרות אשר מאבדים את מעמד הפליט במקומות מגוריהם החדשים. יתירה מזו, אונר"א מקפידה לרכז את צאצאי אותם פליטים במה שקרוי "מחנות פליטים" הפזורים ביו"ש, עזה, ירדן, לבנון וסוריה ומונעת את שיקומם מחוץ למחנות אלה. ע"י כך היא מנציחה את מצב העוני והמסכנות שלהם למשך דורות, בניגוד לכל הגיון הומאני. לנושא "זכות השיבה" יש גם השלכה חמורה ומיידית על הסכסוך, כי, בעוד שספרי הלימוד אינם מכירים - כפי שראינו - בנוכחותם של מיליוני היהודים בארץ, הם כוללים את מיליוני "הפליטים" בין תושביה. בכך הם מעמידים משוואה הרסנית: מיליוני היהודים "הבלתי לגיטימיים" אמורים לעזוב ובמקומם אמורים להיכנס מיליוני צאצאי הפליטים של 1948. במלים אחרות, שיבת "הפליטים" שווה לחיסול ישראל כמדינה יהודית.
 
נושא "זכות השיבה" מועבר בספרי הלימוד באמצעות מידע דידקטי ישיר, סיפורים, תרגילי לשון, שירים, טבלאות, איורים וצילומים. להלן מספר דוגמאות: "ארגוני הטרור הציוניים אילצו אלפי פלסטינים לגלות מארצם באיומי נשק, דבר שגרם להופעת בעיית הפליטים" (חינוך לאומי, כתה ז' (2013) עמ' 21); משפט תרגול: "מזכותו של הפליט הפלסטיני לשוב למולדתו" (טיפוח לאומי וחברתי, כתה ד', חלק א' (2016) עמ' 40); "המחנה אינו נחשב למקום המגורים המקורי של הפליט הפלסטיני, אלא הוא מקום זמני שבו נכפה עליו לחיות. כל הפלסטינים ממתינים לשובו של כל פלסטיני לעירו או כפרו שאותם אולץ לעזוב."

(חינוך אסלאמי, כתה ו', חלק א' (2015) עמ' 69)
 
השירים שעוסקים בנושא בספרי הלימוד מכניסים אליו מימד רגשי, מדגישים את אי נמנעותו ומוסיפים לו מימד נוסף שאינו קיים בשאר צורות הדיון בנושא זה - המימד האלים של השיבה. להלן קטעים משיר בכותרת "עוד נשוב": "...מחר נשוב והדורות יקשיבו להלמות הצעדים בעת החזרה; נשוב עם הסופות הרועמות, עם הברק המקודש וכוכב השביט, עם התקווה המכונפת והשירים, עם הנשר המרחף והעקב; אכן, אלפי הקרבנות ישובו, קורבנות העושק יפתחו כל דלת" (שפתנו היפה, כתה ז', חלק א' (2014) עמ' 28).
 
ובצורה חדה יותר בשיר "אנו שבים": "שבים, שבים, אנו שבים; גבולות לא יהיו, ו[לא] מצודות ומבצרים; זעקו-נא, אתם העוזבים: 'אנו שבים'; שבים למקומות המגורים, לעמקים, להרים, תחת דגלי התהילה, הג'יהאד והמאבק, בדם, הקרבה, אחווה ונאמנות; אנו שבים; שבים, הוי גבעות, שבים, הוי רמות, שבים לילדות, שבים לנעורים, לג'יהאד ברמות, לקציר בארץ; אנו שבים."

(שפתנו היפה, כתה ה', חלק א' (2015) עמ' 50)
 
סיכום
מהחומר שניתן כאן מתברר מעל לכל ספק שספרי הלימוד שהרש"פ הוציאה לאור - חלקם הגדול במימון אירופי - אינם מחנכים לשלום עם ישראל. ההיפך הוא הנכון. היקף הדלגיטימציה והדמוניזציה של ה"אחר" היהודי-ישראלי בספרים אלה הוא כל כך נרחב עד שמצב של שלום איתו אינו מתקבל על הדעת בעיני התלמידים. ואכן, אין כל קריאה לשלום עם ישראל, אלא הדגש מושם על הכנת התלמידים מבחינה רעיונית ורגשית למלחמה עתידית לחיסול ישראל תוך שימוש בערכים אסלאמיים מסורתיים ובטיעון "זכות השיבה". הגמישות היחידה בספרים בעניין זה מתגלה בכך שבמקום הביטוי המפורש "חיסול ישראל" משתמשים במונח העמום "שחרור פלסטין מהכיבוש", כאשר כיבוש זה מוגדר בפירוש ככולל את שטחי ישראל בגבולותיה שמלפני יוני 1967.
 
לאור מצב זה ברור לכל איש בר-דעת כי אין לצפות לשום התקדמות לפתרון של שלום לסכסוך, לא היום ולא בעתיד, ללא שינוי טוטאלי של קו מחשבה זה של הרש"פ המוחדר בשיטתיות לתלמידיה מזה למעלה מעשרים שנה.
 
אלא ששינוי כזה לא נצפה. להיפך, מבדיקת 20 ספרי הלימוד החדשים שהוציאה הרש"פ בקיץ 2016 - הפעם, כנראה, ללא מימון אירופי מרסן - נראה כי עמדותיה אף החריפו, מאחר שבספרים אלה נכלל חומר חדש, מעט קיצוני יותר, מאשר בעבר. למשל, הדגשת היותו של שטח ישראל מלפני 1967 חלק בלתי נפרד מפלסטין הריבונית. הדבר נעשה ע"י דרישה מהתלמיד בשני מקצועות שונים לצבוע את מפת כל הארץ בצבעי הדגל הפלסטיני (חינוך אסלאמי, כתה ב', חלק א' (2016) עמ' 4; חינוך לאומי ולחיים, כתה ב', חלק א' (2016) עמ' 10), וע"י הכנסת שיר על פעילות ארגון פת"ח המדבר על ערים בישראל כמועמדות לשחרור (שפתנו היפה, כתה ב', חלק א' (2016) עמ' 42). אפילו חומת ההפרדה עוברת שדרוג רעיוני מסתם מחסום המונע תנועה חופשית של פלסטינים ביו"ש לקיר החוסם את המגע בין הפלסטינים שם לשטחי ישראל שמהם הופרדו ב-1948, כמו הר הכרמל ועמק יזרעאל שבתמונה כאן:
   
(שפתנו היפה, כתה ד', חלק א' (2016) ע"ע 32 - 35)
 
ובהקשר זה - תל אביב, שבעבר נמנעו מלציין אותה על המפה, בהיותה עיר שהוקמה ע"י יהודים, מסומנת עתה כששמה מתורגם לערבית (מתמטיקה, כתה א', חלק א' (2016) עמ' 143) עם קונוטציה אפשרית של התפתחות מיתוס פלסטיני חדש כאילו הוקמה על חורבות ישוב ערבי תוך תרגום שמו לעברית. אמנם דבר זה לא נאמר בספרי הלימוד, אך הוא מופיע באינטרנט. דבר נוסף: מחוזק הקו של המאבק האלים ע"י הבאת הימנון הרש"פ המדבר על כך, בעוד שבספרים קודמים הובא רק החלק האחרון שלו, המתון יותר (והשווה בין חינוך לאומי ולחיים, כתה א', חלק א' (2016) עמ' 95 לבין חינוך לאומי, כתה א', חלק ב' (2015) עמ' 59).
 
ולבסוף, הקדמת המחברים לספרי חינוך לאומי של כיתות ג' וד' משנת 2016 מתייחסת, בניגוד להקדמות שנכתבו עד עתה, לתפקידם של הספרים האלה מול הכיבוש: "הספר הזה בא לבנות את המערכת הערכית והלאומית ולחזקה אצל הדור הצעיר של בנינו התלמידים... כדי לעמוד מול האתגרים השונים שאותם כופה הכיבוש הרובץ על אדמתנו, בהשתמשו באמצעים שונים המכוונים להמשיך את ההגמוניה והשליטה שלו על גורלנו ומשאבינו ולחסל את כל הניסיונות העצמיים, האזוריים והבינ"ל המכוונים לשחרור, בניה והקמת המדינה הפלסטינית שבירתה ירושלים"
 

(טיפוח לאומי וחברתי, כתה ג', חלק א' (2016) עמוד לא מסופרר; טיפוח לאומי וחברתי, כתה ד', חלק א' (2016) עמוד לא מסופרר).
 
החרפת הקו של הרש"פ, אם תתברר כממשית מבדיקת הספרים שיצאו לאור בהמשך, תקשה עוד יותר על הגעה לפתרון של שלום עתידי.   
 
אולם אם הדרישה לשינוי בגישת הרש"פ משולבת בתהליך השלום ותלויה במידה רבה בתנאים הפוליטיים השוררים בין שני צדדי הסכסוך, אין זה כך לגבי אונר"א. אונר"א היא ארגון בינ"ל שאיננו צד לסכסוך המזרח-תיכוני, אלא הוא מחוייב לעקרונות האו"ם בדבר פתרון של שלום בין הצדדים. לכן, לא ייתכן שבבתיה"ס של ארגון כזה יילמדו טקסטים המשבחים מאבק אלים וקוראים לג'יהאד נגד ישראל, ביחוד כאשר המאבק אינו מוגבל לשטחים הנחשבים, אולי, בעיני העולם הרחב ככבושים, אלא מכסה גם את שטחי מדינת ישראל הריבונית כפי שהיא מוכרת בזירה הבינ"ל. אונר"א גם מחוייבת, כארגון של האו"ם, למנוע מצב שבו מוצגת מדינה חברה באו"ם כבלתי לגיטימית בפני תלמידי בתיה"ס שהיא מנהלת, הן בטקסט והן על-גבי מפות. ספר שישראל אינה מסומנת בו על המפה אינו אמור להיכנס בכלל לשימוש בבי"ס של אונר"א. אפילו אם ישראל עצמה מאפשרת לספרים כאלה להילמד בבתי"ס בירושלים הנתונה לריבונותה, עקב שיקולים פוליטיים כאלה או אחרים, אין פריבילגיה זו נתונה לארגון כאונר"א, שאינו אמור לנקוט עמדה פוליטית כלשהי. מעבר לעניינים אלה קיים גם ההיבט המקצועי של החינוך, שגם בו נכשלת אונר"א ע"י אימוץ תכנים המעוררים סימן שאלה, במקרה הטוב. לדוגמה - פיברוק המוצא הכנעני של הפלסטינים, או זיוף הבול המנדטורי, במסגרת מסע הדלגיטימציה של ישראל והיהודים. כמו-כן אסור לשכוח את אחריותה המוסרית של אונר"א לעתידם של הילדים והנערים שהיא מלמדת, שכן מתן הכשר לרש"פ להכניס אל בתיה"ס של אונר"א ספרי לימוד המחנכים למלחמה עתידית נגד ישראל מהווה בגידה בחובתה של אונר"א להגן על הילדים הפלסטינים מפני עתיד כזה.
 
לסיכום: ישנם דברים שאסור לאונר"א ללמד! לכן, מצב ספרי הלימוד בבתיה"ס שלה טעון תיקון מיידי ועל המדינות הדמוקרטיות המממנות את אונר"א לדרוש זאת.