אונר"א שותפה לבעיה, אבל נתפסת כחלק מהפתרון

עדות לכך הם דבריה בשבוע שעבר של לינדה תומס גרינפילד, שגרירת ארה"ב באו"ם: "הזמנים האלה מבהירים שאנחנו זקוקים לאונר"א חזקה ויעילה", היא אמרה. בשטח כך אכן עובדים הדברים: משאיות הסיוע ההומניטרי ומכליות הדלק שנכנסות לעזה עוברות דרך אונר"א.

אונר"א היא סוכנות שהקים האו"ם ב־1949, המסייעת רק לפליטים פלסטינים. היא משמרת את מעמד הפליטות גם לצאצאיהם של הפליטים שעקרו מבתיהם שבישראל ב־1948. בעת הקמת הארגון הוא סייע לכ־750 אלף איש, אך כיום חוסים תחתיו מיליונים.

לאורך השנים הואשמה הסוכנות בהעלמת עין מפעילות טרור ומאלימות נגד ישראל, ולעיתים אף בסיוע ממשי של עובדיה ברצועת עזה לפעולות אלה. כך למשל נטען כי העניקה אפשרות לשיגור רקטות ממבני הארגון, וכי מנהרות טרור נחפרו תחתיהם. גם החינוך המערכתי בבתי הספר של אונר"א בעזה ובמקומות אחרים מואשם תדיר כתרומה להסתה נגד ישראל והיהודים.

בשבוע שעבר פורסם מחקר של מכון se־IMPACT, החוקר ומנתח ספרי לימוד בעולם. המחקר מצא כי מורים בבתי הספר של אונר"א חגגו את טבח וזוועות 7 באוקטובר. המחקר של המכון בשנתיים החולפות, והפעילות לשקף את ממצאיו למדינות התורמות, הובילו להתחייבות של מנכ"ל אונר"א שלפיה ייערכו שינויים בספרי הלימוד שבמוסדותיו, שכן הם אינם עומדים בערכים שבהן דוגלות אותן מדינות.

על פי נתוני אונר"א, 108 מעובדיה נהרגו עד כה במלחמה, ומזכ"ל האו"ם אף הקדיש לזכרם דקה דומיה. אולם המחקר של se־IMPACT העלה למשל כי ג'וואד אבו־שמאלה, מורה בבית ספר של אונר"א בחאן־יונס שנהרג בידי צה"ל, עסק גם בטרור, והיה איש כספים של חמאס.

המחקר מבהיר כי ניתן להניח שרבים מ־3,000 המחבלים שביצעו את מעשי הטבח בישראלים למדו בבתי הספר של אונר"א, המפעילה את מרבית בתי הספר בעזה. הדו"ח מזכיר כי ארה"ב, גרמניה והאיחוד האירופי הם התורמים הגדולים ביותר של אונר"א, שבחמש השנים האחרונות העבירו לו כמעט 2 מיליארד דולר – כספים ששימשו בפועל לקידום טרור.

מרכוס שף, מנכ"ל se־IMPACT, ציין כי "הזהרנו פעמים רבות שצוותי אונר"א וחומרי הלימוד בבתי הספר שלהם הם קרקע פורייה לטרור. הפחדים הגרועים ביותר שלנו התממשו באופן טרגי ב־7 באוקטובר. כל הממשלות המממנות את אונר"א, כולל ארה"ב, חייבות לבחון את תמיכתן בסוכנות".

לדברי שף, ישנו "סימן שאלה עצום באשר לתפקיד שימלא הארגון הפגום הזה, השותף לאינדוקטרינציה של אלפי מחבלים המוכנים לרצוח, לאנוס ולערוף ראשים של חפים מפשע, ברצועת עזה לאחר המלחמה. לא יכול להיות יום אחד נוסף של הוראת שנאה בכיתות פלסטיניות. הקהילה הבינלאומית משלמת על כך, וזה חייב להיפסק".

ד"ר עינת וילף, חברת כנסת לשעבר ממפלגת העבודה, שיחד עם ד"ר עדי שוורץ חיברה את הספר הספר "מלחמת זכות השיבה", מציגה עמדה נחרצת עוד יותר. "אין סיכוי לשיקום עזה כל עוד אונר"א שם. כשני שלישים מהתושבים בעזה רשומים באונר"א כפליטים – כלומר, מרבית התושבים ברצועה חיים בתחושה כי עזה אינה הבית. הבית הוא פלסטין 'מהנהר ועד הים', שנגנב מהם בידי פולשים 'לבנים' שאין להם שום קשר למקום הזה. כל עוד זה המצב, תמיד יהיו אנשים שיאמרו: 'בואו נשחרר את פלסטין'. לכן כל הדיבורים על כך שחמאס לא מייצג את העזתים או הפלסטינים הם חסרי משמעות".

וילף אומרת שהיא מבינה את הרצון להאמין בכך שניתן להפריד בין חמאס לבין האוכלוסייה בעזה – תפיסה שמביעים לא רק בידי אנשי ממשל ביידן, אלא גם חברי קונגרס רפובליקנים התומכים בישראל. "צריך לנהל מאבק לשינוי האידאולוגיה בעזה. אם זו האידיאולוגיה השלטת שם, מובטח שכל דולר שנכנס לרצועה לשיקום יופנה להפיכתה לזירה לשחרור פלסטין. אם אתה מאמין שעזה היא לא הבית שלך, אתה תשתמש במה שיתנו לך כדי לשחרר את מה שהוא אכן הבית שלך. אפשר לשפוך לתוך עזה מיליארדים, וזה לא ישתנה".

לכן, מדגישה וילף, "אונר"א לא יכולה להיות אף פעם חלק מהפתרון, כי היא ארגון שבאופן מבני אומר לפלסטינים בכל יום ובכל שעה, 'עזה היא לא ביתכם. אתם פליטים מפלסטין'. זהו הדור חמישי של אנשים שאומרים להם שהם פליטים. הם הולכים כל יום לבית ספר של אונר"א, רואים את האותיות UN של האו"ם, ואומרים לעצמם שהם ירצחו יהודים – והעולם יהיה איתם. לכן כל שיקום לא יכול להיעשות יחד עם אונר"א".

העיתונאי והחוקר דוד בדין, העוקב מקרוב אחר אונר"א כבר שנים ארוכות, מוסיף כי הרעיון שנחשב בעבר כהזיה על אודות ההרסנות של סוכנות האו"ם מהווה כיום – לפחות בקרב הציבור הישראלי – דעה מקובלת. אלא שלדבריו, "אונר"א היא עובדה קיימת – עובדה רעה, אבל קיימת".

לכן, לדעתו יהיה קשה לדרוש לפרק את הסוכנות, וצריך בעיקר "לדרוש ממנה שינויים מרחיקי לכת. צריך לדרוש שהסוכנות תעסוק בשיקום. חייבים לדרוש ממנה שקיפות כלכלית", הוא אומר, ומזכיר כי בעבר התגלתה בארגון גם שחיתות עמוקה. "אפשר להשתמש באונר"א ולהגדיר מחדש את מטרותיו", מוסיף בדין, "עקבתי באופן צמוד אחרי ספרי הלימוד של הפלסטינים במשך השנים, והם הלכו ונעשו גרועים יותר. לאורך השנים הם עברו מהסתה לקריאות מפורשות למאבק מזוין נגד ישראל והיהודים. לצערי, צדקתי יותר מדי. כעת חייבים לדרוש שינוי


https://www.makorrishon.co.il/news/701197/