את "הטקסים" שראינו בשבת בעזה יש להבין על רקע המגעים בעולם הערבי על "היום שאחרי". לא כל כך בגלל שאת העולם הערבי מעניין מה יקרה לעזתים, אלא בגלל הצורך לתת מענה לנשיא דונלד טראמפ על יוזמת הריביירה שלו.
מה שחמאס הקרין זה "היום שאחרי זה אנחנו". לא יהיה שום יום שאחרי בלעדינו. יתר על כן, קשה היה שלא להשתחרר מן הרושם כי חמאס מנסה ליצור דמיון בינו לבין סוריה של מוחמד אל-ג'ולאני, ואסביר בהמשך.
מה שחמאס הקרין זה "היום שאחרי זה אנחנו". לא יהיה שום יום שאחרי בלעדינו. יתר על כן, קשה היה שלא להשתחרר מן הרושם כי חמאס מנסה ליצור דמיון בינו לבין סוריה של מוחמד אל-ג'ולאני
מה שיש לשים לב אליו זה, שהפעם הזאת חמאס שחרר שני חטופים שאינם קשורים לטבח העוטף, את בן העדה האתיופית אברה מנגיסטו ואת הבדואי הישאם א-סייד. חמאס עצמו הסביר זאת דרך שידורי אל-ג'זירה, ברצונו לסיים מהר את המשא ומתן, כולל את שלב ב', ולסיים את המלחמה. הוא לא רצה להשאיר אחריו שום "שאריות" לעתיד, שייתנו תירוץ לישראל לחזור ללחימה.
מה שיש לשים אליו לב בנוסף הוא, שעד כה חמאס לא הציג שום הנהגה פוליטית לעזה. אנו רואים רק מפקדים צבאיים רעולי פנים. מתברר כי כל הדיבורים על מוחמד סנוואר כיורשו של אחיו יחיא סנוואר לא היו נכונים. הלכה למעשה, הנהגת חמאס היא בקטאר, ואין לתת את הכבוד הזה לחליל חיא, הנעדר הילה של מנהיג. הוא רק נקלע לביירות כאשר פרצה המלחמה, וכך נשאר השריד להנהגת הפנים הישנה שלא קיימת כבר.
המנהיג האמיתי של חמאס הוא חאלד משעל, יד ימינו של האמיר הקטארי תמים בן חמד אאל ת'אני בהנהגת האחים המוסלמים במרחב כולו, וזה שעמד בבסיס הקמת ארגון נוסרה של ג'ולאני.
את הרצון להידמות לסוריה של ג'ולאני ראינו ביחסי חמאס עם הצלב האדום. מאז ומתמיד חמאס סירב לקיים יחסים כלשהם עם "הצלב" האדום. ופתאום הם יושבים אתם על בימה אחת, וראינו התקדמות בשלבים – בהתחלה הם ישבו על שולחן ללא דגלים, ופתאום הם שמו דגלי פלסטין על השולחן, מה שגרם לסירוב נציגת הצלב האדום לעלות על הבימה, עד שנציגה אחרת הסכימה. היום חמאס שם את דגל פלסטין לצד דגל של אחד מן הארגונים הסלפיים הקשורים בו, והצלב האדום לא עשה בעיות.
חמאס הסביר את שחרור מנגיסטו וא-סייד באל-ג'זירה, ברצונו לסיים מהר את המשא ומתן, כולל שלב ב', ולסיים את המלחמה. הוא לא רצה להשאיר אחריו שום "שאריות" לעתיד, שייתנו תירוץ לישראל לחזור ללחימה
איך אפשר להסביר זאת? ההכרה של חמאס בצלב האדום נראית כמו מתואמת עם חאלד משעל כדי להידמות לסוריה של ג'ולאני, במטרה להיות מוכר ככוח השולט בעזה "ביום שאחרי" גם במערב הנוצרי. אבל לארגונים הסלפיים בתוך עזה היה קשה לקבל זאת, ובגללם – אחרי המחוות הראשונות, חמאס הקשיח את יחסו לצלב האדום.
מאידך, חמאס כבר שלח איתות שהוא מוכן להידמות לסוריה של ג'ולאני ולקבל יחס דומה מן הקהילה הבינלאומית. זה גם יכול להסביר מדוע חמאס כל כך ממהר לסיים את המלחמה, כולל שלב ב', ולהשלים את עסקאות החטופים.
על פי ההסכם, מעבר רפיח ייפתח בשלב הבא. בינתיים קטאר מגבירה את נוכחותה בעזה דרך מעבר כרם שלום, שהועמד לרשותה. עד שייפתח מעבר רפיח, אם ייפתח, קטאר מתבססת ככוח המוביל של היום שאחרי – יחד עם חמאס.
בוועידת מדינות ערב בריאד לא הוחלט כלום, ותוכניתו של אבו מאזן בקשר ליום שאחרי, שעל פיה הרשות הפלסטינית היא שתקבל אחריות על היום שאחרי בעזה, איש לא מתייחס, והוא לא הוזמן למפגש בריאד שהתכנס ממש לצורך זה.
חמאס הגיב בשבת בהעלמת דגלי פתח ובהבלטת דגלי חמאס ודגלי הארגונים הסלפיים שהתנופפו לצד דגליו. בניגוד להם, חמאס העלים את דגלי הג'יהאד האסלאמי – אויבו של אל-ג'ולאני בסוריה.
כלומר: חמאס וקטאר מעמיקים את אחיזתם בעזה, וככל שהדברים קשורים לעובדות העולות מהתנהלותם – קטאר וחמאס הם היום שאחרי בעזה.
או שמא – יחד עם ישראל? הפסקת שחרור האסירים הפלסטינים, תוך הפרת ההסכם עם חמאס, היא מסר של בנימין נתניהו לפיו היום שאחרי בעזה זה ישראל, ההתנחלויות של בצלאל סמוטריץ והריביירה של טראמפ.
לפי ההסכם, מעבר רפיח ייפתח בשלב הבא. בינתיים קטאר מגבירה נוכחות בעזה דרך מעבר כרם שלום שהועמד לרשותה. עד שייפתח מעבר רפיח, אם בכלל, קטאר תתבסס ככוח המוביל של היום שאחרי – עם חמאס
ביבי מסביר זאת בטקסים המשפילים של חמאס תוך כדי ביצוע ההסכם. מי שחושב שלביבי אכפת שמשפילים את אזרחי ישראל, שיחשוב שוב. מה שמקפיץ אותו זה שחמאס משפיל את ביבי אישית. מי שיושב שעות עם ספר ובאולפני תדמית, מחשיב מאוד איך שהוא נראה ואיך אחרים רואים אותו. אז לא רק חישובי הקואליציה מסכנים את חיי החטופים – גם איך ביבי נראה בטקסים עם חמאס.
ואולי מן הרע ייצא טוב – אם כדי להפסיק את טקסי חמאס נתניהו ישקול לעשות את העסקה הגדולה של כולם תמורת כולם, כפי שטראמפ דורש, אז אולי נזכה לראות בסיומה של המלחמה. ואם על הדרך גם הממשלה תיפול – מי צריך יותר מזה.
פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.
https://www.zman.co.il/566524/