אי אפשר להתעלם מהזהות הלאומית הפלסטינית היום, על אף שורשיה הקצרים ולמרות האופן הלעומתי של עצם היווצרותה בתגובה לפעילות התנועה הציונית.
תקומת מדינה פלסטינית היא חלק מהותי מפתרון הסכסוך. אבל מכיוון שתקומתה היום תהווה איום קיומי על ישראל, יש לדחותה עד שייווצרו התנאים לפיוס בין שני העמים היושבים בארץ הזאת.
תקומת מדינה פלסטינית היא חלק מהותי מפתרון הסכסוך. אבל מכיוון שתקומתה היום תהווה איום קיומי על ישראל, יש לדחותה עד שייווצרו התנאים לפיוס בין שני העמים היושבים בארץ הזאת
הפתרון האידיאלי לסכסוך הוא חלוקת הארץ בינינו לשתי מדינות ריבוניות בעלות משטר דמוקרטי, שבכל אחת מהן יחיה מיעוט בסדר גודל של כ-20% מבני העם האחר. זאת, משום שהארץ כולה, ולא רק חלקים ממנה, היא מולדתם של שני העמים, והמיעוטים ישמשו כנציגי עמיהם בשטחים שאינם תחת ריבונותם.
הסכסוך הישראלי-ערבי הוא ייחודי בהיסטוריה האנושית, ונובע מהעובדה שאחד הצדדים שב לתחייה לאומית במולדתו ההיסטורית, אחרי היעדרות של כאלפיים שנה, והוא נאבק בה על קיומו עם העם שתפס את מקומו בהיעדרו.
מבחינה טכנית, יושבים שני העמים "באותה כתובת", כשלכל אחד מהם זיכרונות משלו מאותם האתרים מתקופות שונות. הסמל המוחשי ביותר לכפילות הבעלות הוא, כמובן, הר הבית, שאליו נקווים רגשות הזהות המנוגדים של בני שני העמים בעוצמה הרבה ביותר.
אך בעוד שהיהודים, למרות אמונתם בדבר בעלותם הבלעדית על הארץ, מוכנים ברובם להכיר בזכות קיומם של הערבים בה, אין הכרה מקבילה שוררת בצד הערבי. גם היום, למרות מצב השלום השורר בין ישראל לחלק מארצות ערב, עדיין אין הרוב המכריע של הערבים במזרח התיכון רואה כל פתרון לסכסוך זולת התחסלות מדינת ישראל והסתלקות תושביה היהודים מהארץ.
הלאומיות הפלסטינית משחקת תפקיד מרכזי בכל זה. הקיום הפלסטיני הוא בעיני רבים בעולם הערבי האנטיתזה לקיום ישראל, והפלסטינים משמשים עבור יתר הערבים כערובה לכך שישראל תיעלם, בסופו של דבר.
זהו גם ההיגיון העומד מאחורי הנצחת מחנות הפליטים וסוכנות אונר"א המטפלת בהם ובצאצאיהם מזה שלושה דורות או יותר, ומאחורי מה שמוגדר כ"זכות השיבה" של כל אלה – מעל חמישה מיליון נפש היום – אל תחומי מדינת ישראל.
מבחינה טכנית, יושבים שני העמים "באותה כתובת", כשלכל אחד מהם זיכרונות משלו מאותם אתרים מתקופות שונות. הסמל המוחשי ביותר לכפילות הבעלות הוא הר הבית, שאליו נקווים רגשות הזהות המנוגדים
כל עוד זהו המצב, אין אפשרות להגיע לפתרון הסכסוך, כי כל ויתור טריטוריאלי או ריבוני מצידנו לפלסטינים ישמש אותם, כפי שנעשה עד כה, כקרש קפיצה להמשך המאבק נגדנו ויחליש אותנו.
לכן, תנאי ראשון לכל פתרון חייב להיות הכרה הדדית נרחבת בקרב שני העמים בזכויות הלאומיות של העם האחר בארץ, ובראשן זכות ההגדרה העצמית בחלק ממנה. לאור המצב השורר כיום, יש להניח כי הדבר ייקח עוד שנים רבות. אבל רק אז אפשר יהיה להתקדם הלאה.
מדובר בשני עמים נפרדים ושונים זה מזה שלכל אחד מהם זכות היסטורית על כל הארץ. לכן הם חייבים להגיע להסדר של פשרה ביניהם שבמסגרתה יחיה כל אחד מהם במדינה ריבונית משלו.
המציאות בשטח היום מכתיבה דברים ברורים:
- מצד אחד, אי אפשר לספח לישראל את הרוב המכריע של שטחי יהודה ושומרון, כי הדבר יחליש את הרוב היהודי במדינה ויפגע בזכויות הלאומיות של העם השכן לנו.
- מצד שני, אי אפשר להתנתק משטחים אלה לחלוטין, כי הדבר יפגע בזכויות הלאומיות שלנו ואף יעמיד אותנו בסכנה קיומית יותר מאשר ההתנתקות מעזה בזמנו. זאת לנוכח ההתנגדות העממית הערבית והפלסטינית הנחרצת לקיומה של מדינה יהודית בארץ ולנוכח האיום מצד גורמים אזוריים עוינים שינצלו את החלל הריק שייווצר, הן כלפינו והן כלפי ירדן.
מדובר בשני עמים נפרדים ושונים זה מזה שלכל אחד מהם זכות היסטורית על כל הארץ. לכן הם חייבים להגיע להסדר של פשרה ביניהם שבמסגרתה יחיה כל אחד מהם במדינה ריבונית משלו
מול מצב בלתי-אפשרי זה יש להעמיד, לדעתי, את עקרון ההדדיות בין שני העמים: מדינה פלסטינית תוכל לקום רק כאשר יכירו הפלסטינים בזכויות הלאומיות של היהודים בארץ, לצד זכויותיהם-שלהם בה.
תנאי נוסף הוא שמדינה זו תהיה דמוקרטית נוסח ישראל עם אחוז אזרחים יהודים שווה לזה של האזרחים הערבים בישראל ויחולו עליהם אותן זכויות וחובות.
מכאן, שעל מדינת ישראל לעודד התיישבות יהודית ביהודה ושומרון – כמובן לא על אדמות בבעלות פרטית פלסטינית – עד שתגיע לממדים הנדרשים בהתאם לעקרון ההדדיות האמור, ובעתיד – גם ברצועת עזה כשהדבר יתאפשר. זאת מתוך הבנה, שכאשר יגיע שלב הפיוס בין העמים בעתיד, יהפכו המתיישבים היהודים שם לאזרחי המדינה הפלסטינית.
החברה היהודית בשטחים אלה צריכה להיות חברה צומחת ותוססת ומשולבת בחיי המדינה החדשה ובמוסדותיה באותו היקף כמו החברה הערבית בישראל. תנאי חשוב לצמיחתה כרוך ברכישת השפה הערבית בצורה טובה מאד.
פתרון מסוג זה יאפשר לנו להציג לפלסטינים אופק מדיני עתידי מכובד בלי לפגוע בזכויותינו הלאומיות, כי הם לא יזכו בהכרה מצדנו בזכותם להגדרה עצמית בארץ בלא שיכירו הם בזכותנו המקבילה.
כמו-כן, נוכל להמשיך ולשמור על הקשר שלנו כאומה עם שטחי מולדתנו ההיסטורית באמצעות היהודים שישבו שם גם לאחר הקמת המדינה הפלסטינית, בדומה לקשר של הפלסטינים עם שטחי ישראל באמצעות האזרחים הערבים היושבים כאן.
הנוכחות היהודית במדינה הפלסטינית תתרום ליציבותה ולהבטחת קיומה כמדינה דמוקרטית וגם לקשרים הדוקים יותר בינה למדינת ישראל. היא גם תמנע את האפשרות של פעילות חתרנית מצדה בקרב אזרחים ערבים בישראל, כי גם היא תהיה חשופה לאיום דומה. פתרון כזה ייראה הוגן גם במישור הבינלאומי.
הנוכחות היהודית במדינה הפלסטינית תתרום ליציבותה ולהבטחת קיומה כדמוקרטיה ולקשרים הדוקים יותר בינה לישראל. היא גם תמנע פעילות חתרנית בקרב אזרחים ערבים בישראל, כי תהיה חשופה לאיום דומה
יש לקוות, שבסופו של דבר יגיעו בני שני העמים להבנה, כי העם היריב נשאר בארץ ואינו הולך לשום מקום, וכי נגזר עליהם להגיע להסכמה שתכבד את זכויותיהם הלאומיות של שני העמים ברוח הדברים הכתובים כאן.
ד"ר ארנון גרוס הוא מזרחן בעל תואר ד"ר מאוניברסיטת פרינסטון, עיתונאי לשעבר ב"קול ישראל בערבית" במשך כ-40 שנה, קצין מודיעין בסדיר ובמילואים ומחבר הספר "קריאת כיוון - על מצבו של עמנו ומדינתו: ניתוח עכשווי והצעות לפעולה" (איפאבליש הוצאה לאור)