320,000 תלמידים פלסטינים הלומדים במוסדות החינוך של סוכנות הפליטים של האו”ם נחשפים כבר מגיל צעיר לשנאת יהודים ועידוד לטרור
סוכנות הסעד והתעסוקה של האו”ם (אונר”א) לפליטים הפלסטינים וצאצאיהם אחראית לחינוכם של כרבע מתלמידי בתי הספר הפלסטיניים בגדה המערבית וברצועת עזה. אונר”א מחזיקה ומפעילה תשעים ושישה בתי ספר ברחבי יהודה ושומרון, וזאת בנוסף ל-276 מוסדות חינוך ברצועת עזה.
מעבר לשימוש שעושים גורמי טרור במוסדות עצמם כבסיס פעולה למחבלים ולחפירת מנהרות, בחינה של התכנים שנלמדים בבתי הספר מגלה מערכת כוללת של הסתה וחינוך לשנאה מגיל צעיר מאוד, וכל זאת תחת חסות רשמית וסיוע של האו”ם.
הרוב הגדול של ספרי הלימוד בהם משתמשים בבתי הספר של האו”ם מופקים ומחולקים על ידי הרשות הפלסטינית. בבתי הספר אשר בעזה משתמשים התלמידים בנוסף לספרים של הרשות גם בספרים אשר רואים אור על ידי שלטון החמאס.
באופן כללי, ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית מאופיינים בשלושה קווי יסוד ביחס לאחר היהודי-ישראלי: דה-לגיטימציה של מדינת ישראל ושל עצם נוכחות היהודים בארץ, דמוניזציה של ישראל והיהודים, וקריאה למאבק אלים לשחרור פלסטין – כולל שטחי ישראל מלפני 1967 – במקום קריאה לשלום ולדו-קיום עם ישראל.
במסגרת אותה קריאה למאבק אלים, ילדי בית הספר מקבלים עידוד ליטול חלק בפעולות מלחמתיות באמצעות הצגת המאבק נגד ישראל כצורך בלתי נמנע, כולל שיבה אלימה של צאצאי הפליטים לפלסטין המשוחררת מלפני 1967.
דרך נוספת להאדרה של המאבק האלים היא העלאה על נס של הג’יהאד ושל המוות תוך מלחמה למען האסלאם (שאהדה). אותם פלסטינים אשר משתתפים במאבק הזה (אלו נקראים פדאים – המקריבים עצמם, או שהידים כאשר הם נהרגים תוך כדי ביצוע פעולת טרור) מתוארים כגיבורים ודמויות לחיקוי, וישנם אפילו מקרים בהם מעודדים בגלוי את התלמידים להיות כמותם ולקחת חלק בפעולות מלחמתיות.
בפרויקט של הדפסת ספרי לימוד שהחלה הרשות הפלסטינית ב-2016, ראו אור כבר שבעים ספרים חדשים, אשר מצטרפים לעשרות ספרים ישנים שעדיין נמצאים בשימוש וכתובים באותה הרוח. אלמנט מכריע בהנחלת רעיונות המאבק של הרשות הפלסטינית בהקשר זה הוא ההמנונים הרשמיים של הרשות ושל הגוף העיקרי בתוכה – ארגון הפת”ח – הנלמדים על ידי תלמידים בכיתות הנמוכות.
כך למשל שרים הילדים בהמנון הרשות: “בנחישותי, אשי והר הגעש של נקמתי וגעגועי דמי לאדמתי וביתי טיפסתי על ההרים וניהלתי את המאבק…בסער הרוחות ואש כלי הנשק ובנחישות עמי לנהל את המאבק, פלסטין היא ביתי והדרך לניצחוני, פלסטין היא נקמתי”. ההמנון מסתיים בקריאת הקרב: “אני אחיה כפדאי, אמשיך כפדאי ואמות כפדאי עד אשר אשוב [לאדמתי]”. מילים אלו מופיעות בספר בשם ‘חינוך לאומי ולחיים’ הנלמד על ידי תלמידי כיתה ג’.
המנון הפת”ח נלמד כבר בספר ‘שפתנו היפה’ המיועד לתלמידי כיתה ב’ וכולל בין השאר את ההבטחה לשוב אל כל שטחי ארץ ישראל, גם מעבר לגבולות 67′: “נתנו את נפשנו למהפכה…אל חיפה, אל יפו, אל מסגד אל-אקצא, אל כיפת הסלע”.
תרגיל בלשון המזכיר בנימה חיובית שני לוחמי ג’יאהד: “הם הרימו את הדגל והיו שמחים”
קטעים אחרים בספרים מציגים טרוריסטים שנהרגו כדמויות מופתיות. למשל דלאל מוגרבי, שפיקדה על הפיגוע בכביש החוף בשנת 1978 בו נרצחו 35 ישראלים, נזכרת בספר ‘השפה הערבית’ הנלמד בכיתה ה’, בין המרטירים של ההיסטוריה המוסלמית והערבית של הארץ.
בספר אחר בשם ‘לימודי חברה’ המיועד לכיתה ט’ נכתב עליה: “דלאל מוגרבי שפיקדה על הפעולה הפדאית ‘דיר יאסין’ בחוף הפלסטיני ב-1978 שבה נהרגו מעל שלושים חיילים”. על שמה של מוגרבי נקראים גם מספר רב של בתי ספר ומוסדות אחרים.
המאבק האלים שבו מעודדים את הילדים הפלסטינים להשתתף כולל גם את מה שמכונה “זכות השיבה”. בשיר הנלמד בספר לכיתה ג’ וכותרתו ‘זעקת הפליט’ נאמר: “לא אחיה כעקור; לא אשאר כבול יש לי מחר ומחר אצעד כנוקם ומורד…הנני בעל זכות כבירה שממנה אעשה את המחר. אשיבה כמולדת יקרה וריבונית”.
בשיר אחר הנלמד בכיתה ג’, מתווספת ללימוד על המאבק האלים הסתה להשמיד את “הזרים”: “נשבעתי! אקריב את דמי כדי להרוות את אדמת האצילים, אסלק את הגזלן [כינוי מקובל לישראל] מארצי ואשמיד את שרידי הזרים, שהרי הנצחון לנו הוא והשחר מבצבץ מתוך האפלה”.
אל הסתה זו נלווה בספר אחר (לכיתה ט’) תיאור מזוויע של קורבנות המאבק האלים והשוואתם לבשר המתבשל בתנור. כך למשל מתוארת בשיר התקפה בבקבוקי תבערה על אוטובוס אזרחי ישראלי באזור בנימין: “נראה שיש שם מסיבת צלי בבקבוקי תבערה על אחד האוטובוסים של התנחלות פסגות”.
אלה הן רק כמה דוגמאות לחומרים אליהם נחשפים מדי יום 320,000 ילדים פלסטיניים הלומדים בבתי הספר של אונר”א, אשר עיקר התקציב שלהם מגיע דרך האו”ם ממדינות אירופה ומארצות הברית.
