תוצאות הבחירות הצמודות, והעובדה ששחורים, לטינים ולבנים לא הצביעו "כפי שמצופה מהם", מעידות על מאבק של אזרחי ארה"ב בתיוג הגזעי האוטומטי • וגם: אלקטורלית, טראמפ צדק כשהתעלם מהקורונה. אבל הוא לא הצליח להרחיב את מעגל תומכיו, בניגוד לניקסון ורייגן בעבר
סופרים קולות במחוז פולטון באטלנטה, ג'ורג'יה, ביום שלישי בלילה // צילום: אי.אף.פי // סופרים קולות במחוז פולטון באטלנטה, ג'ורג'יה, ביום שלישי בלילה
הפעם זה לא סיפור של פלורידה, ולא התסריט של שנת 2000, כאשר מחוז אחד הגיע להכרעה של בית המשפט העליון במרוץ בין אל גור לג'ורג' בוש הבן. לדברי ניוט גינגריץ', הבחירות הללו כאוטיות בצורה שאינה מוכרת משום תקדים ב־120 השנים האחרונות. בשביל למצוא מקבילה למהומת הבחירות הנוכחית נדרשים המומחים לחזור עמוק אל תוך המאה ה־19.
כל המדינות החיוניות לניצחון של טראמפ נתקעו, וכמו שהרפובליקנים טוענים - הן כאילו נערכו לשבש את הבחירות. או לפי ההאשמות שלהם, לגנוב את הבחירות. הבחירות נוטות חזק לטובת ניצחון של ג'ו ביידן. אחרי שטראמפ איבד את יתרונו הגדול במישיגן, ויסקונסין והפסיד את אריזונה - אפילו ניצחון בפנסילבניה כבר לא יכול להעביר אותו מעבר למשוכה של 270 אלקטורים.
למה באוהיו, הדומה מאוד מבחינה דמוגרפית וחברתית לפנסילבניה, העניינים הגיעו להכרעה מהירה יחסית לטובת טראמפ, ופנסילבניה נעצרה בשלב מסוים? כאילו מישהו חיפש איך לסגור את הפער העצום שפתח הנשיא על פני מתחרהו הדמוקרטי. הרפובליקנים מתעקשים כי כל השיטה המוזרה של ספירת הקולות וההצבעה בפנסילבניה בנויה כדי לאפשר לדמוקרטים "לגנוב בחירות". הדמוקרטים הצליחו בעשור האחרון לטשטש את יום הבחירות, ולייצר הצבעה מוקדמת ענקית שמחולקת לקלפיות ולמשלוח מעטפות בדואר. אפשר לשאול, בשביל מה יום הבחירות, שגם הוא נמתח בפנסילבניה עד אין־סוף.
עד שלא יוכרז המנצח סופית, אולי בזירה המשפטית, יש בעיה לשפוט את הסקרים. התגובות הראשונות בליל הבחירות היו, שהסקרים שוב טעו בגדול. אם דונלד טראמפ הוא בכל זאת המנצח, אז אכן ניתן לקבוע כי שיטת הסקרים המקובלת אינה רלוונטית יותר במצב הפוליטי־חברתי הקיים היום מאז נכנס טראמפ לבית הלבן.
חלק מהדמוקרטים מודעים לכך שניצחון של ביידן הוא ניצחון טכני. טראמפ הוכיח שהוא כוח אדיר, והניסיון של הדמוקרטים להשיג תוצאה שתציג אותו כפגר מובס נכשל טוטלית.
התוצאות מלמדות על סוג של דטרמיניזם דמוגרפי שמכריע את הבחירות. אבל זה כנראה נכון בעיקר לאוכלוסיית הלבנים. יש סימנים שדווקא המיעוטים הבולטים, של השחורים ושל הלטינים, מסרבים להשתעבד לתבניות ששמו עליהם כל האקטיביסטים של המפלגה הדמוקרטית, וכמובן המנתחים והאסטרטגים הפוליטיים.
הסיבה היא שהדטרמיניזם של הזהות הגזעית והאתנית מבית מדרשה של התקשורת והאקדמיה האמריקנית, שולל מהשחורים ומשאר המיעוטים את זהותם האזרחית כאמריקנים. בכך הם דומים לבני המעמד הבינוני הנמוך הלבן.
בשנים האחרונות הלבנים הופשטו מזהותם כאמריקנים. הם כבר לא אמריקנים, הם "לבנים עניים". ברור שהדמוקרטים הפשיטו את "הלבנים העניים" האלה מגאוותם. זהותם כאמריקנים היא קו ההגנה האחרון של כבודם האנושי. מי רוצה שיצמצמו אותו לצבע עור, לגזע, למוצא? בדיוק כפי שהנשים בתקופה השמרנית החשוכה צומצמו לאיבר אחד או שניים בגופן.
העסק לפני המגיפה
אלקטורלית, טראמפ צדק כשהתעלם מהקורונה. אבל הוא לא הצליח להרחיב את מעגל תומכיו, בניגוד לניקסון ורייגן בעבר
ביידן, לפי המנתחים הפוליטיים של הזרם המרכזי, היה אמור לחסל את טראמפ בניצחון גורף ולרקוד על גופתו הפוליטית סטפס. אלא שטראמפ קלט כמדומה דבר שהוא בלתי נתפס בתודעה הישראלית: לאוכלוסיות גדולות מאוד בארה"ב לא ממש אכפת מאסון מגיפת הקורונה. ההמונים הללו דואגים קודם כל לחופש שלהם, ולעסקים שלהם. וחזונו של ג'ו ביידן להטיל סגרים במגוון כזה או אחר מרגיש להם כאיום. בישראל, התפיסה החברתית האזרחית המצפונית שונה לחלוטין; והיהודים לא מוכנים להקריב אוכלוסיות שלמות על מזבח החופש הכלכלי.
אז כן. טראמפ ידע מה הוא עושה כשצפצף על המגיפה מסיבות אלקטורליות. היתה כאן התמודדות מעניינת בין מועמד געשי שעומד מתחת לתקרת זכוכית אלקטורלית, מול מועמד דמוקרטי חלש.
טראמפ מלכתחילה ניצח את הבחירות ב־2016 עם בסיס תמיכה צר למדי, אבל קנאי. הוא זיהה את אותם בוחרים לבנים שגם חשו פגועים בגאוותם האמריקנית וגם איבדו מקורות פרנסתם בכלכלה הגלובלית ששגשגה בימי קלינטון ובוש הבן, והגיעה לשיא האבסורדיות שלה בימי אובאמה.
בין 2008 ל־2016, לאחר ההתמוטטות הפיננסית, הכלכלה האמריקנית דשדשה ולא הצליחה לחזור ממש לצמיחה. ובאותה עת התאגידים הבינלאומיים וענקיות ההיי־טק התעשרו והפכו לענקיות עסקיות אדירות החולשות על מיליארדי מוחות ללא גבולות. הטייקונים האדירים - מצוקרברג ועד סורוס - נהנו וזכו להערצה מצד שמעון פרס וברק אובאמה. ואילו הכלכלות הלאומיות, חוץ מישראל, שקעו. חדלה האמונה שהמדינה מסוגלת לאושש את הכלכלה או לפתור בעיות כמו טרור.
טראמפ הוכיח שהוא יודע לעשות את זה בכלכלה וגם במלחמתו נגד דאעש בסוריה, בוודאי נגד האיראנים. אבל נראה שלא היה מסוגל להרחיב את מעגל תומכיו כפי שעשה בזמנו רונלד רייגן או אפילו ג'ורג' בוש הבן. ב־1972 ניקסון, אחרי דשדוש בביצת הדמים של וייטנאם ואנרכיה של סקס סמים ורוקנרול, זכה כמעט בכל מדינות ארה"ב למעט מסצ'וסטס ומחוז קולומביה, כשיריבו מקגאוורן לא ניצח אפילו במדינתו, דרום דקוטה.
מה שברור הוא ששכבת המיליארדרים באמריקה סייעה לדמוקרטים לשפוך הון עתק על הבחירות לסנאט שבהן נכשלו הדמוקרטים. בדרום קרוליינה הושקעו יותר מ־100 מיליון דולר כדי להפיל את לינדסי גרהאם. הושקע הון עתק להפיל את מקונל בקנטקי ללא הועיל. באיווה רצה המתחרָה של ג'וני ארנסט עם קופה כפולה מהסנאטורית הרפובליקנית והובסה. והתמונה הזאת של סכומים כפולים מאלו שעמדו לרשות הרפובליקנים חזרה על עצמה במישיגן, ג'ורג'יה ומדינות נוספות.
דוריאן גריי מגיע לקלפי
התמיכה היהודית בביידן נסקה ל־77 אחוז, והיא עדיין עניין חברתי ותדמיתי, ולא של השקפת עולם
סקר מצביעים בקלפיות וסקר מוקדם של הבוחרים היהודים מצביעים על תמיכה גורפת של יהדות אמריקה בביידן - 77 אחוז, ו־21 אחוז בלבד שהצביעו לטראמפ (לפי מקורות אחרים, היחס הוא 70:30). לפני הבחירות, דובר על תמיכה של 75 אחוז בביידן. אבל הפעם נראה שלקול היהודי לא היה משקל בתוצאה לכאן או לכאן.
כדי להבין את תופעת האנטי־טראמפ אצל היהודים, בואו נסתכל על עצמנו. אחוז גבוה בציבור הישראלי, כמעט כל האופוזיציה השמאלית לנתניהו, שוללת את מדיניות טראמפ במזרח התיכון, חושבת שסדר העדיפויות שלו לקוי ומסוכן, ותומכת בהסכם הגרעין מבית מדרשם של אובאמה, ביידן וקרי. אלה מעדיפים טיפול בזירה הפלשתינית על פני מאבק אמיתי, כפי שזה נעשה מול האיראנים. בישראל, מדובר על כשליש מהציבור היהודי. אבל אלה כוללים את האינטלקטואלים, יהדות "הארץ", האוניברסיטה העברית ורוב הצמרת הצבאית בדימוס.
אם כך המצב בישראל, מה יש להתפלא שרוב היהודים באמריקה, שיש להם פרופיל חברתי דומה לשמאל הישראלי, מעדיפים את ביידן והדמוקרטים על פני טראמפ המאוד פרו־ישראלי?
מי שמכיר יהודים אמריקנים החיים בישראל והשתתפו בבחירות, יכול להבחין בתופעה נוספת שנראית טבעית. הם דווקא מסכימים בחלקם עם מדיניות טראמפ במזרח התיכון, שתורגמה על ידי נתניהו לאסטרטגיה של "להפציץ כל דבר שזז בסוריה ומעבר לה". הם אף מעריכים את הפרו־ישראליות שלו. ובכל זאת, הצביעו לביידן. למה?
הדמות של טראמפ, כפי שהם קולטים אותה ב"ניו יורק טיימס" ושיבוטיו בתקשורת, חורגת מאוד ממה שהם מסוגלים לעכל. הצבעה לטובתו נתפסת כתסמונת דוריאן גריי במהופך, ומכערת אותם עד אימה במראה. ובהיותם של היהודים הליברלים האינטלקטואלים נרקיסיסטים במידה ידועה, הם מעדיפים את שיקולי הקישוט העצמי על פני האינטרס הקיומי של מדינת ישראל.
והדבר החשוב יותר הוא שהיהודים, יותר מקבוצות אתניות אחרות, פגיעים במיוחד ללחץ חברתי, בעיקר מסביבתם הקרובה. הם לא כאלה שיוצאים מהבקתה ביער בדאבל קבינה עם רובה ציד קצוץ־קנה בדרך אל הקלפי, ומשם חוזרים להתעטף בבדידות של זאב הערבה; הם פוגשים בעבודה ובחברה הקרובה את אלה שהצביעו לביידן, וההנחה היא שגם אם מישהו ביניהם הוא תומך טראמפ - יהיה לו קשה להסתיר את זה אפילו בהצבעה חשאית. כי אם טראמפ מנצח, בסביבה של המצביע היהודי החשאי פחות או יותר כולם יוציאו את סכיני הגילוח החלודים ויחתכו את הוורידים.
אותו מצביע חשאי נסתר של טראמפ יתקשה לצרוח את הגוועלד הזה באוקטבות המתאימות, ויזוהה מייד כמי שמקונן ללא דמעות.
המצביע היהודי לטובת ביידן יוכל לנחם את ידידיו הישראלים בכך, שביידן לא יתאבד על המזרח התיכון, כולל הפלשתינים. באפריל 2016 הוא הראה נוכחות בוועידת ג'יי סטריט ושיבח את סתיו שפיר כמי שמחזיקה בעמדות הנכונות. אבל התחושה היא, שממשלת ישראל תמצא מספיק מרחב תמרון כדי להתמודד עם ביידן. אז הוא יפתח מחדש קונסוליה במזרח ירושלים. זה צעד סמלי. קווי 67' והקפאת בנייה בשטחים יירדו מסדר היום והוא יבין את זה.
השקר הפתוח מג'נין
"עסקן השלום" טריה לארסן התפטר בעקבות יחסיו עם ג'פרי אפשטיין, אבל מה עם דין וחשבון על העבר?
טריה לארסן, עסקן השלום הבכיר, חזר בתחילת השבוע לכותרות. סי.אן.אן דיווחה כי "נשיא של מאגר חשיבה בינלאומי נאלץ להתפטר בעקבות חשיפה שהוא קיבל הלוואה מסוחר המין ג'פרי אפשטיין, והשיג תרומות בסך 650 אלף דולר עבור ארגון השלום שלו מקרנות הקשורות לאפשטיין".
לארסן, מתברר, המשיך בתעשיית השלום המכניסה. הוא שימש נשיא ומנכ"ל של "המכון הבינלאומי לשלום" השוכן מול בניין האו"ם בניו יורק. לארסן התנצל והתפטר מהתפקיד הכפול שהחזיק במכון. על פי הודאתו, הוא קיבל גם הלוואה של 135 אלף דולר מג'פרי אפשטיין.
התקשרתי לעיתונאי החוקר דוד בדין כדי לספר לו על החדשה הזאת. קשה לי לתאר בדיוק את התגובה של בדין, שהיתה תערובת של תדהמה, פלצות, צהלה וצחוק שמציפים אותך כאשר נסגר איזה מעגל קוסמי. דוד בדין פרסם לפני 18 שנים, באפריל ובמאי 2002, את הסקופ הגדול ביותר בתולדות "מקור ראשון". המידע שפרסם היה אמור לחסל את הקריירה של שמעון פרס, טריה לארסן וכל חוג הפוליטיקאים של מפלגת העבודה ומרכז פרס לשלום, שדחפו את ישראל לקטסטרופה של הסכם אוסלו. הסכם אוסלו נולד לא רק בחטא של חתרנות מדינית אלא גם בחטא של שחיתות מבית מדרשו של לארסן.
טריה לארסן עובר ממכון שלום אחד למשנהו. שמעון פרס, בעודו בחיים, הקים את מרכז פרס לשלום ומינה ב־1997 את לארסן ליו"ר הבינלאומי של המרכז. עם פרישתו של לארסן ב־1999 הוא קיבל פרס של 100 אלף דולר ממרכז פרס לשלום, הפרס חולק לשני תשלומים ללארסן ולאשתו מונה יול.
הבעיה של לארסן ופרס היתה, שהאיש שנחשב לאיש המצפון של נורבגיה, קארי כריסטיאנסן, ידע יותר מדי. הוא היה איש נערץ, מחנך, פילוסוף, דיפלומט וגם חבר קבוע בוועדת פרס נובל לשלום. כריסטיאנסן אמר לדוד בדין ("מקור ראשון", 03.05.02): "אני רואה את ההטבה שמרכז פרס העניק ללארסן כתמורה ישירה עבור המאמץ שטריה לארסן עשה כאשר דאג לכך שמר פרס יקבל חלק מפרס נובל לשלום".
בדין סיפר לי השבוע, ששמע על כך לראשונה כנפגש עם כריסטיאנסן ב־1998, אך הנושא המתין כמה שנים עד שנמצא אצל רשם העמותות בישראל טופס של מרכז פרס לשלום המאשר תשלום אחד של 50 אלף דולר. כריסטיאנסן אמר כי פרס נובל היה אמור להיות מחולק לערפאת וליצחק רבין. "אני רואה קשר ברור בין הענקת הפרס הכספי... לבין עובדת זכייתו של שמעון פרס בפרס נובל לשלום". לארסן ביצע התערבות חסרת תקדים בשיקולי הוועדה.
אבל יחסי השוחד הללו לא עזרו לישראל כשהתחולל הקרב בג'נין במסגרת מבצע חומת מגן באפריל 2002. לארסן הוא זה שהעניק פרופיל בינלאומי ואמינות בנוסח האו"ם לשקר שמסרב לדעוך על "הטבח בג'נין". "ישראל ביצעה פשע הומניטרי בג'נין", הכריז טריה לארסן בעקבות ביקור בג'נין. "מחנה הפליטים שטוח לגמרי, גופות בכל מקום, זה בלתי מתקבל על הדעת מבחינה מוסרית". על השקר הזה הוא לא שילם.
