אבות רבים לדוקטרינת השנאה וההסתה - החל ממערכות החינוך הרשמיות של הרשות הפלשתינית, דרך הרשתות החברתיות והאינטרנט, וכלה בהוויה הכללית, שאותה מטפחים התקשורת ורבים מאנשי הציבור והדת בחברה הפלשתינית. הפלשתינים אמנם חתמו לפני 20 שנה על הסכם אוסלו ב', שקבע כי ישראל והרשות "תבטחנה שמערכות החינוך של כל אחת מהן תתרומנה לשלום בין העם הישראלי לפלשתיני ולשלום באזור כולו", ואף "תימנענה מהכנסת מוטיבים שעלולים להשפיע לרעה על תהליך ההתפייסות". 

אלא שהטקסט ההיסטורי הזה, דומה כיום במקרה הטוב לבדיחה עצובה. עד כמה עצובה יעידו שוב מחקרים חדשים ומעודכנים של "מבט לתקשורת פלשתינית", "המרכז לחקר מדיניות המזרח התיכון", ממר"י והמשרד לעניינים אסטרטגיים, שראו אור בחודשים האחרונים.

החידוש האחרון המצמרר נוגע לגיל המוסתים. אם בעבר נחשפו ילדים פלשתינים למערכת השיטתית של עיוותים והפצת שנאה מגיל הגן ואחר כך בבתי הספר, הרי שבימים הללו רותמת הציבוריות הפלשתינית למערכה אפילו את התינוקות. התינוקת הפלשתינית "המפורסמת", ש"זכתה" לפני כחודש בשם "סכין ירושלים" - תמונתה ותעודת הלידה שלה פורסמו בעמוד הפייסבוק הרשמי של פת"ח - כבר אינה לבד. צילומיהם של עשרות תינוקות וילדים נוספים, רכים בשנים, שמישהו דחף סכין לידיהם הזעירות, מופיעים ברשת הפייסבוק, כשברקע סיסמאות קרב וכיתובים קשים. הניגוד בין המתיקות והתמימות של הפנים הרכות, לבין הסכין והשפה האלימה - הוא ניגוד מעיק.

אלא ששלב הינקות הזה, הוא רק ההתחלה. כשהם גדלים, הם נחשפים לדוקטרינה ולמשנה סדורה בציבוריות ובמוסדות החינוך של הרש"פ.  המחקר החדש של 'מבט לתקשורת פלסטינית': 'חינוך ברש"פ מתכון לשנאה וטרור', שהוצג לאחרונה בועדת החינוך של הכנסת וכמעט ולא זכה להתייחסות תקשורתית -  מרחיב את היריעה על כך.

25 בתי ספר ברש"פ, מספרים איתמר מרקוס ועמיתיו, קרויים על שם מחבלים. אחד מהם, בבית לחם, קרוי על שמה של איאת אל־אחרס, מחבלת מתאבדת בת 17. ילדות רבות במקום רואות בה דמות לחיקוי, ולובשות חולצות עם תמונה של איאת עליהן. שלושה בתי ספר נוספים (שניים מהם באזור חברון) קרויים על שמה של דלאל מוגרבי. מוגרבי הובילה ב־1978 את הטבח בנוסעי האוטובוס בכביש החוף. 37 אזרחים, 12 מהם ילדים, נרצחו אז. הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ שידרה לאחרונה תוכנית על בית הספר דלאל מוגרבי בעזה. היא איפשרה לתלמידות שם להביע את רחשי ליבן. "אימהותינו", אמרה אחת מהן, "ממשיכות ללדת אלפי בנות כמו דלאל..." חברתה הוסיפה: "שאיפת חיי היא שאגיע לדרגה שהגיעה אליה השאהידה הלוחמת".

למוגרבי עשו כבוד גם באירוע יום המורה הבינלאומי שאירגנה התאחדות המורים הפלשתינית. מזכ"ל ההתאחדות הישווה בגאווה את המורים שלו לרבי המחבלים השייח' אחמד יאסין (מייסד חמאס), צלאח ח'לף (האחראי לטבח הספורטאים הישראלים במינכן) ואבו ג'יהאד. ראש התאחדות המורים במזרח ירושלים הבהיר באירוע דומה אחר: "אנו מלמדים... שפלשתין, מצפון לדרום, מהנהר (הירדן) לים (התיכון), היא ערבית־פלשתינית־איסלאמית". רק בספטמבר האחרון קרא מזכ"ל התאחדות המורים הפלשתינים למות כשאהידים למען אל־אקצא. 

בטקס אחר של תנועת פת"ח דיקלם ילד בן כ־8 את הטקסט הבא: "שא את נשקך, התנגד והטל אימה... החרב, זעזע, שרוף והצת". בין דפי הפייסבוק של בתי הספר לבנות באכתאבה (טול כרם) ובענבתא, שממזרח לעיר, צוטט לא אחר מאשר אדולף היטלר כאומר: "יכולתי להשמיד את כל יהודי העולם, אך השארתי חלק מהם, כדי שתדעו מדוע השמדתי אותם". תוכניות ילדים בטלוויזיה הפלשתינית משננות בעזרת מנחים ומנחות בני הדור הצעיר: "יפו, חיפה, עכו, נצרת, וכל הערים הפלשתיניות שנכבשו ב־48' יחזרו אלינו יום אחד". עוד קודם שמוהנד חלבי, רוצחם של נחמיה לביא ואהרון בנט בעיר העתיקה, הובא לקבורה כבר מיהרו הורים, מהעיירה חזאעה, ממזרח לחאן יונס, לקרוא לבנם החדש על שמו.

 

32 קבוצות ספורט פלשתיניות, כך מצאו חוקרי "מבט לתקשורת פלשתינית", נקראות על שם אסירים, עצירים, מגורשים, אזרחים פלשתינים או מחבלים, שאחראים יחדיו לרצח של יותר מ־150 בני אדם. בטורניר שנערך בקיץ האחרון חולקו הקבוצות לשמונה בתים. באחד הבתים התמודדה קבוצת "פרשי הלילה" (חוליה של גדודי חללי אל־אקצא) מול קבוצת "השיבה". בבית נוסף שובצה "קבוצת השאהיד אבו עלי מוסטפא". 

ביוני האחרון קיימו הרש"פ ופת"ח ביישוב סבסטיה שבמחוז שכם מחנה קיץ, שבו רקדו הילדים עם רובים והולבשו במדי צבא. ימים אחדים קודם לכן הופיעה בטלוויזיה הרשמית של הרש"פ ילדה חמודה למראה שדיקלמה טקסטים קשים לשמיעה: "...אתם שרצחתם את נביאי אללה יראי השמיים / אתם שהתחנכתם על שפיכות דמים / הו בני ציון, הרעים ביותר מבין הבריות / הו קופים ברבריים... ירושלים מקיאה מקרבה את טומאתכם". 

ח"כ ענת ברקו (ליכוד), שהשתתפה בדיון האחרון בוועדת החינוך של הכנסת בעניין ההסתה, היא סא"ל (מיל') וד"ר לקרימינולוגיה שהתמחתה בחקר הטרור. עבודת הדוקטורט שלה עסקה ב"תשתית המוסרית של טרוריסטים שהתמחו בשיגור מפגעים מתאבדים". 

ברקו התבססה בין היתר על מחקרי שדה, פנים מול פנים, מול טרוריסטים, בבתי הכלא השמורים בישראל. היא אומרת כי מניסיון של שנות מחקר רבות בתחום, כולל באגף הצעירים שביצעו פיגועי טרור - המפגעים ניזונים הן מלחץ חברתי, הן מהאדרה של צעירים שכבר ביצעו פיגועים והן מהצורך להשתייך, בעיקר בגיל ההתבגרות". 

את הילדים החשופים לחומרי ההסתה, מגדירה ברקו כ"קורבנות של הרשות הפלשתינית", ומסבירה: "קבעו להם דרך לחשיבה שאינה חופשית, אינה ביקורתית ואינה שיפוטית. זו חשיבה שבאה מתוך שנאת האחר. האלימות הפכה להיות משהו מובנה. במחקרים שלי קראתי לזה 'להיות שאהיד או לא להיות'. כמו אותו סוס שהולך עם העיניים מכוסות ולא רואה שום דבר אחר". ברקו מגלה כי טקסי קבלה לכמה גני ילדים פלשתיניים כללו ריקוד עם ידיים צבועות בצבע אדום, שדימה דם יהודים - זה מזעזע אבל באותה מידה מצער. הם קורבנות של החינוך שלהם".

באמצע שנות ה־2000 פירסם "מבט לתקשורת פלשתינית" מחקר מקיף על ספרי הלימוד ברש"פ. התכנים לא היו בוטים כמו המסרים ברחוב כיום, אבל הרוח היתה דומה. לפני כשנתיים פירסם ד"ר ארנון גרוס, לשעבר איש מכון אימפקט, מחקר מעדכן שבדק את גרסאות הספרים החדשים שהודפסו ברובם בשנים 2012 ו־2013. גרוס הגיע עם ממצאיו עד הקונגרס של ארה"ב והפרלמנט האירופי. 

פעם גילה כי בספר לימוד היסטוריה לכיתה י', בפרק על תולדות הציונות, נכתב שהפרוטוקולים של זקני ציון הם ההחלטות הסודיות של הקונגרס הציוני הראשון. הבלגים, שמממנים את הפלשתינים ביד נדיבה, ביקשו הוכחות. גרוס העביר להם צילום של הספר. הבלגים התערבו והשקר נשלף מהספר, אלא שמאז האירופאים נוטים שלא להתערב. 

גרוס, שאת העבודה האחרונה שלו בנושא הכין עבור המרכז לחקר מדיניות המזה"ת, אומר שבדק 240 ספרי לימוד פלשתיניים ובחן את מפות האזור שמפורסמות בהם. הוא מצא שלושה סוגי מפות: "הרווחת ביותר היא זו שבה ארץ ישראל כולה מכונה פלשתין וישראל כלל אינה מוזכרת; השנייה משרטטת את הארץ בגבולותיה כאשר הגדה והרצועה מסומנות בקו ללא שם; רק בשתי מפות מוזכרת ישראל".

איתמר מרכוס וז'אק זילברדיק מ"מבט לתקשורת פלשתינית", כמו גרוס וכמו עידו מזרחי, איש המשרד לעניינים אסטרטגיים שמרכיב מדי כמה חודשים את "מדד תרבות השלום וההסתה" ברש"פ - מזהים כולם קווים שיטתיים במרבית ספרי הלימוד: טיפוח האמונה שכל "פלשתין ההיסטורית" (מהים התיכון ועד הירדן) תשוב לידי הפלשתינים, תוך הכחשת זכותה של ישראל להתקיים כמדינה; דמוניזציה ודה־הומניזציה של היהודים; וקביעה שכל צורות המאבק - כולל טרור - הן לגיטימיות.

המצב בבתי הספר במזרח ירושלים עגום במידה דומה. ספרי הלימוד שם נמצאים לכאורה בפיקוח של מינהל החינוך העירוני, אבל גם ספרים לא מצונזרים מגיעים לידי הילדים והמורים, ויש גם דפי קשר שמועברים לתלמידים שעליהם - אין לאיש שליטה. באחד מהם מתואר שיח בין ילדים יהודים לילדים ערבים. אחד הילדים הערבים שואל ילד יהודי "מהיכן אתה?" והיהודי משיב: "מוורשה". היהודי שואל את הערבי "ומהיכן אתה?" והערבי משיב: "מעכו". המסקנה מופיעה בהמשך הדיאלוג, כאשר הילדים הערבים שואלים את הילדים היהודים: "אז למה אתם יושבים על אדמתנו? מדוע אתם יושבים על אדמת הורינו?"

בבתי הספר של אונר"א, שבהם לומדים 42 אחוזים מן התלמידים הערבים בירושלים - הפיקוח קלוש בלבד. אונר"א הוא "הפרויקט" של דוד בדין, מנהל המרכז לחקר מדיניות המזרח התיכון כבר שנים רבות. לפני חודש השתתף גם בדין בישיבת ועדת החינוך של הכנסת שעסקה בהסתה במערכת החינוך הפלשתינית. במשך שנים טען משרד החוץ שהתכנים בבתי הספר של אונר"א - מפוקחים. יפה ישר, נציגת משרד החינוך, הבהירה בוועדה שהפיקוח על ספרי הלימוד בבתי הספר של אונר"א אינו קיים למעשה. 

כשבדין חשף בפעם הראשונה את התכנים של ספרי הלימוד בבתי הספר של אונר"א, קיבלו  הרשויות בישראל ובחו"ל את דבריו בחוסר אמון מוחלט. רק כשארגונו שלח צוותי צילום זרים אל תוך בתי הספר ברשות הפלסטינית, צוותים שצילמו ותיעדו את השימוש בספרים הללו בתוך הכתות, החלו להתייחס אליו ברצינות.

אלא שבמזרח ירושלים, שממנה יצאו מפגעים צעירים רבים לאחרונה, נמצאים גם בתי ספר פרטיים, שאינם שייכים למערכת העירונית או לאונר"א. בבתי הספר האלה לומדים כ־42 אלף מבין 90 אלף התלמידים במזרח ירושלים. בבית הספר התיכון "דאר א־טיפל אל־ערבי" שבשכונת שייח ג'ראח, קיימו התלמידות לפני שבועות אחדים תפילה לזכר "נשמת השאהידים הקדושים"; בבית ספר פרטי אחר בבית חנינא הועלתה מצגת שהביעה תמיכה במחבלים כלואים והסיתה נגד חיילי צה"ל. 

 

לפני שבע שנים הקים עלאוין ג'בר, ערבי־ישראלי, את בית הספר הראשון והיחיד במזרח ירושלים (בבית חנינא), שמלמד את תוכנית הלימודים הישראלית. ג'בר סיפר לחברי כנסת שעימם נפגש, כי מפגש של יום אחד בשבוע בין נוער יהודי לנוער ערבי, כחלק ממסגרת הלימודים, חולל פלאים, שבר סטריאוטיפים והביא להכלה במקום לשנאה. 

"בית הספר שלי", מספר ג'בר, "התחיל עם 40 תלמידים. היום לומדים בו 700 ואם היה לי בניין הייתי ממלא אותו בתוך שנה ב־2,000. זה אומר, לדעתי, שהרצון של האוכלוסייה במזרח ירושלים הוא ללכת לכיוון של שינוי ותקווה, ומי שחפץ בשינוי הזה צריך להשקיע בחינוך, בהדברת הבערות ובביסוס המחלוקות על עובדות ולא על עיוותים". 

הקהילה הבינלאומית, שבעבר התייחסה לדיווחים המפורטים על ההסתה במערכת החינוך הפלשתינית, משכה בפועל את ידה מעיסוק בסוגיה. הילארי קלינטון, בימיה כסנאטורית, עיינה בשעתו בחלק מהספרים והממצאים, הביעה זעזוע, אך בתפקידה כמזכירת המדינה כמעט לא עסקה בעניין. 

על פי נתוני הרשות הפלשתינית, ב־2012 פעלו ברחבי יו"ש ורצועת עזה 2,707 בתי ספר פלשתיניים, ומתוכם 74 אחוזים היו בתי ספר ממשלתיים בפיקוח ישיר של משרד החינוך של הרשות; 13 אחוזים היו בתי ספר של אונר"א ו־13 אחוזים הם פרטיים. התפלגות התלמידים היתה שונה מעט: שיעור הלומדים בבתי הספר של אונר"א עמד על 23 אחוזים, בפרטיים למדו 7 אחוזים ובממשלתיים 70 אחוזים.

נכון לעכשיו, מסכימים כל הגורמים העוסקים בסוגיה, לא מתקיים טיפול ישראלי מערכתי בניסיון לחולל שינוי ברמות ההסתה, שמערכות החינוך והחיים ברשות הפלשתינית משדרים לגיל הרך, לילדים ולנוער. את התוצאה אנו רואים בימים אלה ברחבי ישראל, בדמות דוקרים ודוקרות חדורי שנאה.




http://www.israelhayom.co.il/article/333711