למדינת ישראל מעמד חריג במזרח התיכון, המחייב אותה לערנות מתמדת מול איומים משתנים. הסכמי השלום שהושגו בשנים האחרונות והנורמליזציה היחסית שנלוותה אליהם, הם הישג חשוב ביותר, אך אינם משנים את מעמדה ואת הסיכונים הכרוכים בכך.
היהודים הם עם מזרח-תיכוני במוצאו לפי מסורתם-שלהם, ועל פי הדיווחים ההיסטוריים, הממצאים הארכיאולוגיים, מאפייני הדת היהודית ולשונם העברית השמית. כך שיש לראות את מדינתם הלאומית בזמן המודרני – ישראל – כחלק בלתי נפרד מהמזרח התיכון.
אלא ששורשיה של ישראל באזור נטועים בתקופות היסטוריות קדומות יותר, שתרבויותיהן אינן חלק אינטגרלי מתודעת העמים החיים בו כעת. אם נשפוט אותה לפי רוב המדדים הנהוגים במדעי החברה נגלה שהיא שונה לחלוטין משאר ארצות המזרח התיכון של היום.
שורשיה של ישראל באזור נטועים בתקופות היסטוריות קדומות, שתרבויותיהן אינן חלק אינטגרלי מתודעת העמים החיים בו כעת. לפי רוב המדדים הנהוגים במדעי החברה -היא שונה משאר ארצות המזה"ת של היום
ואמנם כך רואים אותנו תושביהן. אנחנו נחשבים לזרים במזרח התיכון הנוכחי, ולא סתם זרים אלא נחשבים לאיום: בעיני אלה מתושבי האזור שאינם רוצים להכיר בעברנו בו אנו נתפסים כמתיישבים קולוניאליסטים הבאים לדחוק את רגלי העמים הילידים. אולם אנו לא מתקבלים גם על ידי אלה שמכירים בעברנו פה. עבורם אנו מעין דמות-אוב שבאה מהמתים להרגיז את מנוחתם של התושבים הנוכחיים בדרישות לזכויות בעלות שכבר נמחו בחלוף השנים.
יתירה מזו, עצם העלאת תביעותינו עלול להעלות על פני השטח תביעות היסטוריות של עמים קדומים אחרים, ששרידיהם פזורים פה ושם במזרח התיכון או מחוצה לו, כגון הקופטים במצרים והנוצרים דוברי הארמית בסוריה ובעיראק. ישראל היהודית היא, אם כן, איום על הסדר הנוכחי במזרח התיכון, שהוא היום ערבי-מוסלמי ברובו.
זו התפיסה השלטת מזה שנים בקרב הרוב המכריע של תושבי האזור, גם אצל רבים מאלה שמחפשים היום את קרבתנו מסיבות טקטיות, הנובעות מאיומים עליהם מצד אויבים מיידיים יותר, כמו מדינות המפרץ.
למרבה הצער, התפשטות השימוש באמצעי התקשורת החדשים והרשתות החברתיות העצימה את החדרת התפיסה הזאת באופן אישי לחלקים רחבים בציבור סביבנו. זאת, על אף התפתחות תופעה חדשה של סקרנות ואף אהדה כלפי ישראל מצד חוגים בעולם הסובב אותנו ושעדיין בטלה בשישים לעומת גלי האיבה.
תפיסת ישראל כאיום היא התפיסה השלטת בקרב הרוב המכריע של תושבי האזור, גם אצל רבים מהמחפשים את קרבתנו מסיבות טקטיות, כמו מדינות המפרץ
יתירה מזו, לאיבה הכללית לישראל באזור יש ממד נוסף: לאורך שנים הסתמכו עליה מנהיגים במזרח התיכון בעלי שאיפות התפשטות מעבר לגבולות מדינותיהם. הדבר חייבם להיאבק במשטרים ערביים שהפריעו להם בכך, והדרך הנוחה ביותר לעשות זאת הייתה באמצעות פנייה ישירות לעמיהם ורכישת אהדתם של אלה באמצעות הצגת עצמם כלוחמים ללא חת נגד ישראל. כך פעלו בעבר נשיא מצרים נאצר תחת דגל הלאומיות הערבית בהנהגתו, ואייתוללה ח'ומייני בשם המהפכה האסלאמית באיראן, ויורשיו ממשיכים בדרכו.
בשנים האחרונות צץ שליט נוסף עם שאיפות הנהגה אזורית מחוץ לגבולות ארצו – ארדואן בטורקיה – והדבר התבטא ברטוריקה שלו מול ישראל בשנים אלה, כאשר המשטרים במצרים ובסעודיה סומנו כיריביו.
בשנה האחרונה חלה התמתנות מצד ארדואן הן כלפיהם והן כלפי ישראל, כתוצאה מאילוצים פנימיים, כלכליים בעיקר. אבל לא ברור עדיין אם ויתר על שאיפותיו והאם התמתנות זו מבטאת שינוי מהותי במדיניותו לטווח הרחוק.
כניסת טורקיה כשחקן פעיל באזור לצד איראן, בעוד העולם הערבי שעמד מולנו בעבר הולך ונחלש כתוצאה מאירועי "האביב הערבי", מעמידה את ישראל בפני מצב חדש:
מצד אחד עומדת איראן, שפועלת נגדנו "בשלט-רחוק" באמצעות חיזבאללה וכוחות אחרים באזורנו (מגויסים שיעים בסוריה, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני וגם חמאס, לעיתים) ומנסה להעצים את השפעתה על ידי הגעה למעמד של מדינת-סף גרעינית – דבר שישנה את מאזן הכוחות באזור ויוביל למאמצים דומים מצד טורקיה, מצרים, סעודיה והאמירויות.
לאיבה הכללית לישראל באזור יש ממד נוסף: מנהיגים במזה"ת עם שאיפות התפשטות מגבולותיהם הסתמכו עליה במאבקם במשטרים ערביים שהפריעו – כשרכשו את אהדת עמיהם דרך התנגדות לישראל
יש לזכור כי אין תקדים היסטורי לכך שמעצמה עולמית פעלה צבאית למנוע ממדינה כלשהי להשיג נשק גרעיני, וקשה להניח שהדבר יקרה עכשיו. גם על הצלחותיה של ישראל בתחום זה בעבר, מול עיראק וסוריה, קשה יהיה לחזור מול איראן. המצב בה שונה לחלוטין והיא תמיד תוכל לחזור לפעילות לאחר התקפה מוצלחת, אלא אם כן ישתנה המשטר שם או ישנה את מדיניותו.
מצד שני, טורקיה – במקרה שתאמץ עמדה עויינת לישראל – היא מעצמה אזורית מוכחת בעלת יכולות צבאיות וטכנולוגיות ברמה הרבה יותר גבוהה מאיראן. יש לה גם נגישות גיאוגרפית נוחה יותר ומנופי לחץ על ישראל בדמות השליטה על מעבר חומרים אסטרטגיים אליה (מזון ואנרגיה), יכולת איום על נתיב המחיה של ישראל דרך הים התיכון, והשפעה רבה יותר משל איראן על דעת הקהל הערבית – עד כדי איום על הסכמי השלום של ישראל עם שכנותיה בעת משבר.
בהקשר זה הופכת גם רצועת עזה שבשליטת חמאס, שמבחינה אידיאולוגית קרוב למשטר הנוכחי בטורקיה, לאיום אסטרטגי פוטנציאלי הן כלפי ישראל והן כלפי מצרים, אם טורקיה תבחר לעשות כן.
ייתכן שלא תהיה ברירה לישראל בעתיד אלא לקבל על עצמה סייגים שיתאימו למדיניות הטורקית, בעיקר מול הפלסטינים. ייתכן, לעומת זאת, שהברירה היחידה שתישאר לה היא עמידה מול טורקיה. בשני המקרים עליה לשפר את מעמדה לטווח ארוך בעזרת חיזוק יכולותיה הצבאיות והטכנולוגיות, ודגש מיוחד יש לשים על שדרוג יכולותיו של חיל הים ברחבי מזרח הים התיכון.
טורקיה – במקרה שתאמץ עמדה עויינת לישראל – היא מעצמה אזורית מוכחת בעלת יכולות צבאיות וטכנולוגיות ברמה הרבה יותר גבוהה מאיראן. יש לה גם נגישות גיאוגרפית נוחה יותר ומנופי לחץ על ישראל
התערערות הסדר העולמי כתוצאה מפלישת רוסיה לאוקראינה מעמידה את אזור המזרח התיכון בסיכון מיוחד בשל חוסר יציבותו. אין לדעת מתי והיכן יפרוץ משבר, אולי קרוב יותר ממה שאנו משערים. לכן כדאי להיות מוכנים ככל האפשר לעמוד בו.
ד"ר ארנון גרוס הוא מזרחן בעל תואר ד"ר מאוניברסיטת פרינסטון, עיתונאי לשעבר ב"קול ישראל בערבית" במשך כ-40 שנה, קצין מודיעין בסדיר ובמילואים ומחבר הספר "קריאת כיוון - על מצבו של עמנו ומדינתו: ניתוח עכשווי והצעות לפעולה" (איפאבליש הוצאה לאור)