פגישה עם יוסי הוכמן -מנפגעי אוטובוס הדמים ב-78

"בבוקר 8 במרס 1978 יצאה מנמל צור ספינה, ובקרבה חוליית פת"ח של 13 מחבלים, בהם מחבלת אחת (דלאל מוגרבי[1]). כוונת החוליה הייתה לנחות בחוף תל-אביב, להשתלט על בית מלון, ללכוד בני ערובה ולהתנות את שחרורם בשחרור 5 מחבלים הכלואים בישראל.

תכנית זו השתבשה, אך השתלשלות הנסיבות הולידה פיגוע, שמבחינת תוצאותיו הוא החמור ביותר שידעה ישראל מאז החלה פעילות המחבלים נגדה" (מתוך ארכיון צה"ל, דוח סודי: פיגוע כביש החוף, סיקור בט"ש, דצמבר 1983).

קצת יותר מ-41 שנים חלפו מאותו פיגוע נוראי שזעזע את מדינת ישראל במרץ 1978. אין בקריאת הדוחות, הכתבות והמאמרים השונים שפורסמו מאז אותו פיגוע איום ונורא, להכין אותנו לקראת הפגישה עם יוסי הוכמן.

הוכמן, בעל עיטור האומץ בשל גבורתו הייחודית שבאה לידי ביטוי באותו אירוע כפי שיפורט בהמשך, מחזיר אותנו לאותו היום:
"זה היה ביום שבת, נסענו חברי אגד עם המשפחות לטיול במערת הנטיפים. חזרנו משם לכיוון מעגן מיכאל, כשלפתע האוטובוס שלנו חוטף צרור יריות.

לא חשבתי בכלל שמדובר במחבלים, לא ראינו אותם. הם עלו על גבעה המתצפתת מעל כביש החוף וירו עלינו, אך לא הבנו באותו הזמן שמדובר במחבלים.

לאחר כמה מאות מטרים עצרנו לטפל בנפגעים ולהבין מה קורה. לאחר מספר דקות בודדות המחבלים הבחינו שירדנו מהאוטובוס, 55 נוסעים בסה"כ.
בזמן הזה, חולפת על פני המחבלים מונית מכיוון חיפה אל תל-אביב, והנהג שזיהה שהם צועדים על הכביש עצר את רכבו וברח משם. כל ה-11

המחבלים שהיו בחוליה (2 טבעו בים) חטפו את המונית כשהם חמושים בכלי נשק שונים, חלקם שעונים על הגגון המשמש לאחסון מזוודות, ונסעו אל עבר האוטובוס שלנו. בזמן הזה אנו בכלל לא רואים את המתרחש.

לפתע המונית עם המחבלים מתקרבת אלינו ביריות וצעקות בערבית ורק אז הבנו מה קורה. היו כאלה שניסו כבר בהתחלה לפעול נגדם, אבל אפילו הטובים ביותר לא הצליחו. אמנון דרורי ז"ל שהיה לצידי בעת האירוע, רצה להתנגד. הוא היה בוגר סיירת מטכ"ל ועבד באבטחת חברת אל-על, בחור רציני ביותר. לבינתיים המחבלים צועקים עלינו פקודות לעלות לאוטובוס ולנסוע חזרה אל תל אביב. אמנון שניסה לפעול נגדם חטף צרור ונהרג במקום.
כל הנוסעים עולים לאוטובוס לפקודות וצעקות המחבלים בערבית ועברית, ובכל הזמן הזה המחבלת הצעירה הזו, דלאל מוגרבי, מפגינה דומיננטיות רבה ומחלקת פקודות. המחבלים התנהגו פשוט בצורה מזוויעה ונפשעת: אחד החברים שלי, יצחק אלפנד ז"ל, בכה על בנו ארז שנרצח. המחבלים פשוט ירו לו בראש.

גדעון הס, שהיה נהג האוטובוס, בשלב מסויים לא יכל להמשיך משום שנפצע בתקרית הראשונה ברגלו. שלמה  זית החליף אותו בנהיגה. בדרך חלפנו על פני אוטובוס נוסף עם נוסעים והחלו לירות לעברם גם כן. בתקרית הזו נרצחו אזרחים נוספים, והם העלו את הנוסעים שנותרו בחיים אל האוטובוס שלנו, כך שהיינו כ-70 איש בתוך אוטובוס אחד.

סך הכל לאחר כשעתיים נסיעה הגענו אל צומת הקאנטרי קלאב, כשבדרך המחבלים יורים אל עבר רכבים הנוסעים מתל אביב. ובצומת המתין לנו מחסום משטרתי. המחבלים רשמו את הדרישות שלהם ונתנו ליצחק אנקווה ז"ל את הרשימה שיירד מהאוטובוס ויציג לכוחות הבטחון. לאחר מספר שניות החלו יריות בין המחבלים לכוחות הבטחון, ויצחק נורה בחוץ למוות.

תוך שניות בתוך הבלאגן, אברהם שמיר[2] ואני נכנסנו לפעולה. אני קפצתי על המחבל שלידי, חטפתי לו את הנשק ויריתי בו. מחבל נוסף הגיע לתקוף אותי, הכנסתי מחסנית דרכתי ויריתי גם בו. גם אברהם שמיר חטף נשק ממחבל וחיסל אותו.

הדלת באוטובוס נפתחה ואנשים החלו לנוס החוצה. בזמן שהרגתי את המחבל השני, נשמט לו רימון שהתפוצץ וגרם לפיצוץ אדיר. עפתי באוויר, ומשהסתכלתי ראיתי את התוצאה הנוראית – אשתי ושני ילדיי נהרגו.

נפצעתי מאוד קשה ולא יכולתי ללכת. נעזרתי במשענות האוטובוס כשאני זוחל ומדמם בדרכי החוצה, איבדתי הרבה דם ושכבתי בחוץ, כשבינתיים הורדתי את החגורה לבצע חסימת עורקים לרגל אחת, והורדתי את הסוודר לחסום את הדימום ברגל השנייה. כשבחוץ אני רואה שניים מכוחות הבטחון: מפקד הימ"מ דאז וסגנו, אסף חפץ ושמואל אדם, אשר הגיעו ישירות מבתיהם. עמדו מול המחבלים, חיסלו שניים ושבו שניים נוספים בזמן שהם ספגו גם בגופם יריות כדורים. לבסוף הסתיים האירוע כשנהרגו 35 משלנו".

יוסי מסכם ומעיד על עצמו:

"זה כל החיים נשאר איתי. נשארתי צלול והייתי חדור באמונה שלמה שאשתקם ואקים משפחה, והבטחתי שלא אשכח את רבקל'ה אשתי והילדים. והאמנתי ואני עודי מאמין בהמשכיות החיים.

אבל כשראיתי איך מוקירים את "המורשת" של דלאל מוגרבי, אותה מחבלת שעמדה מאחוריי באוטובוס והובילה את החוליה הרצחנית הזאת – פשוט התפוצצתי. אסור שיהיה מקום לדבר כזה".