שתי אמריקות: איך הפילוג בארה"ב ישפיע עלינו

"כל מה שאתה יכול לראות עד קצה האופק - שלי". אי־שם, באמצע שום מקום בצפון של קרוליינה הצפונית, אוגוסט טורק חי את החלום האמריקני. הוא בן 72. מעולם לא התחתן והוליד ילדים, אך לא מתחרט. "הייתי עסוק בעבודה כל השנים. כנראה לא רציתי להתחתן", הוא אומר במבט לאחור.
אני מגיע אליו מהעיר ראלי, בירת המדינה. בניגוד לעיר הגדולה, שבה ראיתי רק שלטים כחולים התומכים בקמלה האריס, באזור הכפרי שבו שועטת המכונית שלי, ננעצו בצד הדרך הרבה מודעות אדומות עם שמו של טראמפ.

החיים האירו פנים לאוגוסט. כבר חצי יובל שהוא מחזיק בחווה עצומת־הממדים שעליה חלם. כיום הוא כותב ספרים ומאמרים, כסוג של קריירה שנייה. בשנות ה־80 היה ממייסדי ערוץ MTV. בשנות ה־90 הפך ליזם. ב־2000 מכר לאיש העסקים הישראלי לב זיידנברג את חברת מיוטק, ובכסף שקיבל רכש בין היתר את החווה הענקית. "מאז אנחנו החברים הכי טובים. בכל שנה אני נמצא שבועיים בתל אביב. השנה לא באתי בגלל המלחמה", הוא מספר כשאנו עורכים טיול קצר בירוק שמסביב.

תמיד למד הרבה וטייל בעולם כמיטב יכולתו. טוב לו במישור האישי, אבל הוא מודאג מאוד מבחינה לאומית ובינלאומית. מסיבה זו, אף שהוא לא מחבב את דונלד טראמפ, כבר הצביע לו בהצבעה המוקדמת של בחירות 2024.

"אם היית מצמיד לי אקדח לראש ודורש ממני להגיד את האמת, הייתי אומר לך שאני מפחד. אנחנו בדעיכה. אם תסתכל על ההיסטוריה של אמריקה, היא זזה שמאלה. רונלד רייגן האט את זה, וכשטראמפ הגיע הוא האט את זה. אבל בכל שנה יש לך יותר אנשים שחיים על קצבאות רווחה, פחות אנשים שמולידים ילדים או מתחתנים, פחות אנשים שמוצאים עבודה.

"כשאני הייתי ילד, כל העיתונים, כל הממסד, היו כולם רפובליקניים. עכשיו הכל דמוקרטי, והם דחפו שמאלה, ושמאלה, ושמאלה. ביל קלינטון של 1998 היה נחשב היום לימין שמרן ומהפכני. הוא לא האמין בנישואי הומוסקסואלים, בטרנסג'נדריזם, ברפורמת הרווחה. הוא רצה להוציא אנשים מקצבאות הרווחה. המפלגה הדמוקרטית היום עברה לפרוגרסיביות. ואז הגענו לתקופה הזו של 'תקינות פוליטית', שבה אנשים 'נמחקו' אם אמרו משהו שכביכול אסור. זה הביא לכעס הולך וגדל מאוד, עד שקם טראמפ".

אנחנו יושבים בעליית הגג בבית הנוסף של החווה, המשמש אותו לקריאה ולכתיבה. על אחד הספרים שחיבר זכה בפרס יוקרתי ובסכום נאה של 100 אלף דולר. אוגוסט שופע ציטוטים והגיגים, וניכר כי הוא אדם משכיל ומעמיק. אז מה הבעיה שלך עם טראמפ, אני תוהה.

"מעולם לא חיבבתי אותו. הוא יהיר, מתנשא, אף פעם לא מודה כשהוא טועה ומכור לאד הומינם. כלומר, קורא לאנשים בשמות גנאי במקום להתווכח עם הטיעון שלהם. הוא לא ג'נטלמן ואדם לא נחמד. הלוואי שמישהו אחר היה מתמודד מטעם המפלגה הרפובליקנית. אם זה היה קורה, היינו מובילים על הדמוקרטים ב־20 אחוז".

קשה לחלוק על אוגוסט. לרון דה סנטיס, ניקי היילי, טים סקוט או אחרים שהתמודדו נגד טראמפ בפריימריז, היו כנראה סיכויים הרבה יותר טובים במישור הארצי מאשר לטראמפ. הם הרי לא סובלים מ"בעיית האופי" שאפילו הוא עצמו מדבר עליה. אז מדוע הוא נבחר שלוש פעמים בפריימריז של המפלגה, למרות משקולת האופי וההפסד של בחירות 2020?

"טראמפ הצליח כי הוא פונה לרגש של האנשים. יש לו כריזמה. הוא יודע לגעת בכעס ובטינה שלהם. אבל, העניין הנוסף הוא המדיניות שלו. חוץ מהכוונה שלו להטיל מכסים, אני מסכים לכל העמדות שלו. לעומת זאת, אני לא יודע מה האריס מתכוונת לעשות, והיא בוודאי אנטי־ישראלית. האהדה שלה מופנית לסטודנטים שהפגינו בקמפוסים. אך בעיניי, ישראל מגינה על הציוויליזציה המערבית וזה עבורי שיקול אמיתי, לא רק משום שאתה ישראלי. לכן אין לי ברירה. יש אפשרות לא להצביע בכלל, אבל אז אתה עלול לקבל את כל האלימות והכאוס שיש ברחובות עם אנטיפה, והפשיעה המשתוללת, והמהגרים הבלתי חוקיים, וההחלשה של המשטרה, והכוונה שלהם עכשיו לשנות את בית המשפט העליון כי יש בו רוב שמרני שלא נוח להם. הפחד שלי הוא שיאבד האמון בשיטה האמריקנית. לכן התמיכה שלי בסופו של דבר הולכת אליו".

העצרת הסודית

אוגוסט נמנה עם הקבוצה שנקראת פה עכשיו "הרפובליקנים של ניקי היילי". שניים עד שלושה אחוזים בכל מדינה, שעמדותיהם שמרניות אך הם מסתייגים מתופעות הלוואי שמביא עימו הטראמפיזם. השאלה הראשונית היא אם ילכו בכלל להצביע או יישארו בבית. הקרב הלוגיסטי על הנעת הבוחרים יכריע את ההתמודדות, לא פחות מאשר השכנוע שלהם.

אם יצביעו, ההתלבטות היא אם לערוק למפלגה היריבה, בגלל ההתנגדות לטראמפ, או להישאר בבית ולצאת חוצץ נגד מהלכים ואמירות בעייתיות. ניקי היילי עצמה עשתה זאת שוב השבוע, כשבאירועים של טראמפ נשמעו אמירות פוגעניות כלפי נשים.

אלא שהבית כבר לא יחזור להיות אותו דבר. המפלגות עוד ייקראו "הרפובליקנית" ו"הדמוקרטית", אבל נראה שהקו המפריד ביניהן עומד להיות, ואולי כבר נהיה, אחר לגמרי. טראמפ בונה תנועה שמהותה היא אנטי־ממסדיות. מיאוס מוושינגטון, מעסקונה ומעסקאות פוליטיות.

האריס, בניגוד אליו, היא יצירת כפיה של הממסדיות, של התקשורת הטלוויזיונית שמקדמת אותה, של הגוורדיה המשפטית שגידלה אותה, של האקדמיה הפרוגרסיבית שהאריס רוקדת על פי החליל שלה, של עולם התרבות והוליווד, וכמובן של המפלגה הדמוקרטית ש"בחרה" בה באישון ליל בהצבעה וירטואלית, אחרי שמועמדותו של ג'ו ביידן קרסה בעימות מול טראמפ.

עד כמה המועמדות שלה היא תוצר מלוטש של יועצי קמפיין, חשתי בעצרת שערכה בפארק המוזיקה קוסטל בראלי, ביום רביעי. קודם לאירוע, המיקום והתזמון שלו נשמרו בסוד. כל הקישורים באינטרנט לרישום המוקדם נחסמו. "אסור לנו לדבר עם התקשורת, זו ההנחיה שקיבלנו", התחמק ממני פעיל מקומי במטה המפלגה בעיר, שאותו פגשתי יוצא הביתה בסוף יום העבודה, בערב שלפני כן.

רק למחרת, ברגע האחרון ובמעמקי טוויטר, מצאתי בסוף את המידע. כשהגעתי לפארק, ראיתי אלפים רבים של אנשים. כלומר, היה פה מאמץ ארגוני עצום, אך לא שקוף לציבור. שמיכת הערפל הזו עמדה בניגוד מוחלט לפתיחות המלאה באירוע המקביל של טראמפ, שנערך במקרה לא הרחק מפה. גם לו צפון קרוליינה המתנדנדת חיונית לניצחון. אך המידע על העצרת שלו היה חשוף לכל אדם, ומי שרצה יכול היה להירשם או להגיע.

את האריס הציגה בעצרת מהנדסת מקומית בשם ג'ניפר. "כן, אני היחידה שמפרידה ביניכם לבין כוכבת האירוע. מגיע לי בוז", השתפכה. "הייתי רפובליקנית 20 שנה. תמכתי בדונלד טראמפ ב־2016. יש פה עוד שמרנים למען האריס?" האמת היא שלא היו.

"אני מזמינה אותם לשים את המדינה לפני המפלגה, עקרונות לפני מפלגתיות ומנהיגה שתאחד את המדינה שלנו מחדש. היתה לי אשליה שהוא איש עסקים מצליח שיביא יעילות לממשלה, אלא שהוא איש עסקים כושל שאכפת לו רק מעצמו. הקיצוניות שלו השמידה את המפלגה הרפובליקנית. הוא רוצה להיות דיקטטור מהיום הראשון. הוא אמר שאנחנו אויבים מבפנים ושישתמש בצבא נגד אזרחים אמריקנים. שום דבר לא יעצור אותו. התקווה, אתם יודעים מהי, כבר נמצאת כאן ושומעת אתכם", חיממה ג'ניפר את האווירה.

ואז עלתה האריס לבמה. הקהל התלהב, אך קשה לומר שהיא או דבריה הותירו רושם. הטקסטים שלה נשמעים כאילו צ'אט GPT כתב אותם. אין חומר למחשבה לקחת הביתה. גם זאת, בניגוד קיצוני לטראמפ, שסוטה מהפרומפטר פעמים רבות. הוא כמובן גם אומר המון דברים נוראים, אבל ברור שהדמות שלו אותנטית, מה שבשום אופן אי אפשר לומר על האריס.

את כל המסרים שלה היא קוראת מהמסכים השקופים שלפניה, ומובן שהכל הוכן מראש. בראיונות לתקשורת - על ידי מראיינים שנבחרים בקפידה ושחלקם באופן חסר תקדים ובלתי מקצועי הסכימו אפילו לערוך תשובות לא מוצלחות שנתנה להם - היא מצליחה בעקביות לדבר הרבה ולא לומר דבר.
ממש לידי התפרץ לפתע נגדה בצעקות אדירות מפגין פרו־פלשתיני. "קמלה האריס, קמלה האריס, את זונחת את הילדים הפלשתינים למוות!" שאג בעוצמה. די מהר לאחר מכן, ואף שהנאום שלה נמשך 20 דקות בלבד, היא סיימה את דבריה וירדה מהבמה. זה היה מוזר.

סכנת תקופת הביניים

האריס הוצגה, כאמור, על ידי מי שאפשר גם לכנות כ"רפובליקנית של ניקי היילי", מישהי שעברה צד. אלא שממש באותה מידה גם טראמפ מצליח להעביר לצידו אנשים שמזוהים עם המפלגה הדמוקרטית. הבולט שבהם הוא רוברט קנדי הבן, אחיינו של הנשיא שנרצח ב־1963, כלומר נצר למשפחה הדמוקרטית הכי מפורסמת והכי מיוחסת באמריקה.

מה מביא את קנדי לטראמפ? אותה אנטי־ממסדיות. כמי שגם אביו נרצח בצעירותו, עבר חיים קשים כולל התמכרויות לסמים, ואיבד את הקול - RFK כפי שהוא נקרא בקיצור, הוא עוף מוזר בחיים הציבוריים באמריקה. מה שבעיקר מייחד אותו הוא המלחמה בממסד שפוגע באזרחים ובאיכות הסביבה, שקנדי נלחם למענם מאז הצליח להשתקם. האמיתות שגילה במרוצת הדרך הפריעו ליותר מדי אנשים, וגרמו למפלגה הדמוקרטית, כלומר לממסד האמריקני, לדחות אותו.

קנדי, בין היתר, היה הראשון שזעק כי נגיף סיני מהונדס הוליד את מגיפת הקורונה, וכי החיסונים נגד הנגיף בעייתיים. חלק מדבריו, רק חלק, קיבלו מאז אישוש מקצועי. אגב, גם ההתרחקות של המפלגה הדמוקרטית מישראל דחקה אותו לחצות את הקווים. קנדי הבן הוא תומך מושבע שלנו.
מה שמביא אותנו לזווית הישראלית. לא חשוב מי ינצח בבחירות ומתי תתברר זהותו - מכיוון שהקרב כה צמוד, עשויים לחלוף ימים עד שתתבהר התמונה - מרגע שיינעלו הקלפיות, בירושלים ייכנסו לכוננות ספיגה. בסביבת ראש הממשלה יש תקווה שביידן ינצל את תקופת המעבר כדי להשלים את ההסכם המיוחל עם סעודיה. הסיכוי נמוך אך קיים.

התרחיש הסביר יותר, לפחות לדעת חלק מהגורמים, הוא שינוי משמעותי לרעה ביחס הממשל לישראל. בין שהאריס תיבחר ובין שטראמפ, נראה שההגבלות שאנשי ביידן הטילו על עצמם בגלל הבחירות, יוסרו ביום שלישי בלילה. טראומת החלטה 2334 של מועצת הביטחון, שהגדירה את שליטת ישראל ביהודה, שומרון וירושלים כבלתי חוקית, ושהובלה על ידי אובמה אחרי ניצחון טראמפ בבחירות 2016, עדיין ספוגה בקירות לשכת ראש הממשלה.

מתאחדים נגד אונר"א

עד שכל זה יקרה, אם יש משהו שתוצאות הבחירות פה השבוע לא אמורות להשפיע עליו זהו ההגנה שנקבעה בחוק האמריקני לפני שנים רבות מפני פגיעה במעמד ישראל באו"ם. לפני שלושה עשורים קבע הקונגרס כי פגיעה במעמד ישראל באו"ם תביא באופן אוטומטי לעצירת התקציבים הנכבדים שארה"ב מעבירה מדי שנה לארגון. ייתכן שבקרוב מאוד יהיה צורך להניף את השוט הזה.

הסיבה היא שני החוקים ההיסטוריים שהעבירה השבוע הכנסת ברוב עצום של 92 תומכים, לקיצוץ כנפיה של "סוכנות הסעד והפליטים של האו"ם", המוכרת יותר בשם אונר"א. במערב זועמים על החוק, ויש מי שחושש שהאו"ם ינקום בישראל באמצעות שלילת חברותה בעצרת הכללית. את הבעיה הזו אמורה לפתור, כאמור, החקיקה האמריקנית.

חוק אחד יזם ח"כ בועז ביסמוט (גילוי נאות: לשעבר עורך "ישראל היום") והוא קובע כי אונר"א לא תוכל לפעול עוד בשכונות הערביות של ירושלים. הסוכנות מפעילה בהן בתי ספר. כעת מדינת ישראל תהיה חייבת לקבל אחריות.

את החוק השני קידמו מהאופוזיציה ומהקואליציה יחדיו חברי הכנסת שרן השכל, דן אילוז, רון כ"ץ ויוליה מלינובסקי. ההצעה המקורית של מלינובסקי היתה להגדיר את אונר"א כארגון טרור. בסופו של תהליך ארוך, ובדחיפה של יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת יולי אדלשטיין, שבלעדיו המהפכה הזו לא היתה באה לעולם, נקבע כי נציגים של ממשלת ישראל לא רשאים לבוא במגע עם אנשי אונר"א.

עבור עובדי מתאם פעולות הממשלה ביש"ע, משרד האוצר, משרד החוץ, משרד הפנים, משרד הרווחה וכל גורם אחר שעמד בקשר עם אונר"א עשרות שנים, החוק הזה הוא צרה צרורה. הם יצטרכו להמציא את הגלגל ולשבור את הראש, כיצד לתת לאוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון ובעזה שירותים רבים שעד היום סיפקה אונר"א, באישור מדינת ישראל. פשוט זה לא יהיה.

וזו בדיוק הבעיה שהלכה ותפחה עם אונר"א לאורך עשורים. מה שהחל ב־1967 כאספקת שירותי חינוך וסעד הכרחיים לאוכלוסייה הערבית שישראל קיבלה עליה אחריות כתוצאה ממלחמת ששת הימים, הלך והתפתח לגידול סרטני שמאיים על האינטרסים הקיומיים שלנו. שהרי בסוף הדרך, כפי שנחשף שוב ושוב לאורך השנה האחרונה בעזה, אונר"א וחמאס הפכו לשתי ישויות שמשלימות זו את זו. מדובר לא רק על הסיוע האקטיבי של הסוכנות האו"מית לטרור, אלא גם על הנצחת מעמד "הפליטות הפלשתינית" מדור לדור, התביעה ל"זכות שיבה", וכמובן הסתה נגד ישראל בבתי הספר של הסוכנות מגיל צעיר.

יש אדם אחד שמגיעים לו כל השבחים וההערכה על זיהוי הבעיה בסוכנות האו"מית והפניית תשומת הלב אליה כבר לפני 30 שנה - וזהו העיתונאי החוקר דוד בָּדִין. בדין בכלל בא מארה"ב כדי להתנדב בקרב האוכלוסייה הערבית ביו"ש. שם הוא נחשף לנזקים העצומים שאונר"א מחוללת.

מאז הוא לא הפסיק לעסוק בנושא באובססיביות. בכל מסיבת עיתונאים הוא העלה שאלות והציג ראיות לחינוך להסתה שיש בבתי הספר של אונר"א, למנדט המוזר שקיבלה להעביר את "מעמד הפליט" מדור לדור, לשחיתות שפשתה בה ועוד ועוד. שום דבר אחר לא עניין אותו. חלפו שנים רבות עד שהתברר עד כמה צדק.

כי כמו נרקומן המכור לסמים, מדינת ישראל נהנתה מכך שאונר"א עושה לה את העבודה השחורה. לכן הסכימה לעצום עיניים לנוכח הנזקים החמורים שנלוו לסיפוק הרגעי. אפילו בעצם הימים האלה, אחרי שהוכח מעל ומעבר לכל ספק כי אונר"א וחמאס הם כלים שלובים, שביחד חוללו את השואה בנגב המערבי לפני שנה, עדיין אונר"א - כלומר החמאסניקים שהם חלק ממנה - מחלקת את האספקה הבינלאומית שמועברת בהיקפים עצומים לרצועה. ככה בדיוק מתפקדת מערכת שלא מצליחה להיגמל מהרגלים רעים.

להתמכרות הזו מנסים הח"כים לשים סוף. ראוי לציין שרה"מ נתניהו לא עצר את החקיקה, חרף לחצים כבדים מארה"ב ומהמערב. העמידה של ראשי האופוזיציה, ליברמן, לפיד וגנץ, שקיבלו טלפונים מהשגריר האמריקני ג'ק לו, היתה מרשימה לא פחות.

כעת המבחן הוא ביישום. משרד האוצר נדרש עכשיו לעצור אינספור הקלות והטבות כלכליות שאונר"א נהנית מהן. רשות האוכלוסין ומשרד החוץ לא רשאים עוד לנפק אשרות שהייה לעובדי הסוכנות. מעל לכל, נציגי צה"ל בעזה יצטרכו למצוא דרך להפיץ את האוכל ושאר התופינים שהעולם מצניח אל הרצועה, בלי לעבור דרך אונר"א.

השינוי הדרמטי הזה מתחבר לוויכוח קשה שממילא מתוח בין צה"ל לדרג המדיני כבר חודשים ארוכים. ראש הממשלה, בדחיפה עקבית של השר סמוטריץ', דורש מהצבא לשלול מחמאס־אונר"א את קבלת האספקה, כדי למוטט את השלטון האזרחי של חמאס כפי שהוחלט בתחילת המלחמה. הרמטכ"ל הרצי הלוי, בגיבוי שר הביטחון גלנט, לא רוצה במשימה. לטענתם, לצה"ל אין המסוגלות לעשות זאת מכל מיני טעמים. כעת באה הכנסת ולמעשה כופה על הצבא את הניתוק מאונר"א. האם תצליח בכך?