דו"ח חדש של המרכז לחקר מדיניות המזה"ת חושף כיצד התאפשרה פעילות חמאס במתקנים של אונר"א • סנאטורים בארה"ב תובעים לחקור • אונר"א מכחישה: "אנחנו מגנים כל אלימות"
במקרים רבים אונר"א וחמאס הם גוף אחד. פלסטינים במבנה של אונר"א במהלך מבצע צוק איתן
צילום: AP
כיצד יכונה ארגון הומניטרי שחלק מספרי הלימוד בבתי הספר שלו מחנכים לג'יהאד נגד ישראל ושחמאס השתלט דה פקטו על חלק ממוסדותיו? מה הוא התואר הראוי לסניף עזה של אונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם ברצועה, שמחבלים ופעילי טרור הסתננו אל מערך ההוראה שלה, ושבמלחמה האחרונה שוגרו פצצות מרגמה ורקטות ממקומות סמוכים למוסדותיה או מתוכם לעבר מדינת ישראל? ובכלל - מי היא בדיוק אותה סוכנות פליטים עזתית שהקים האו"ם לפני עשרות שנים, שמתחזקת את בעיית הפליטים, דואגת ל"חינוכם ולרווחתם", אך נמנעת במוצהר משיקומם? ובכן - תלוי את מי שואלים.
המרכז לחקר מדיניות המזרח התיכון שמפרסם עתה דו"ח עדכני על "אונר"א עזה", סבור כי הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו: "אונר"א הפכה בפועל - מרצונה או שלא מרצונה - לפונדקאית טרור". מאחורי ההגדרה הזאת מתייצבים שני מחברי הדו"ח - דוד בדין, ראש המרכז לחקר מדיניות המזרח התיכון, ויוני דחוח־הלוי, סא"ל (מיל') בחיל המודיעין, לשעבר יועץ לתכנון מדיני במשרד החוץ וכיום חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
גם בממשלה ובצה"ל מתרבים סימני השאלה סביב התנהלותה של אונר"א עזה לאורך השנים. באונר"א, לעומת זאת, רואים את המציאות באור שונה לחלוטין. כריס גאנס, דובר הארגון, טוען שמדובר בגיבוב של שקרים. גאנס, שהציבור הישראלי התוודע אליו רק לאחרונה כאשר פרץ בבכי במהלך שידור טלוויזיה של רשת אל־ג'זירה על רקע המצב הקשה בעזה, סבור שהתקשורת בישראל צריכה להתמקד בסבל של האוכלוסייה בעזה. "מדוע אינך שואל אותי על הפלשתינים הרבים שנהרגו, על אלה שנהרגו כששהו במתקנים שלנו, על הפגיעה והמוות שהביאה התגובה הישראלית הבלתי מידתית?"
המערכה הזאת בין בדין ואנשיו לבין גאנס, אינה המערכה הראשונה. השניים מתכתשים כבר שנים סביב פרסומים חוזרים ונשנים של בדין, אלא שהפעם הדו"ח (שמבוסס בעיקר על מקורות פלשתיניים ובכל הנוגע לשיגור רקטות - על מידע מצה"ל), מתפרסם שבועות אחדים בלבד אחרי שרקטות אכן נורו מקירבת מתחמי אונר"א או מתוכם, ואחרי שאונר"א עצמה פירסמה הודעות על מציאת רקטות בתוך מתקניה.
השטח לא משקר
תזכורת: ב־17 ביולי הודיעה אונר"א שאיתרה 20 רקטות במתחם בית ספר ריק בעזה. אונר"א לא גילתה באיזה בית ספר מדובר, לא פירטה מהו סוג הרקטות ואף לא מיהו הגורם בעזה שאליו הן הועברו. עם זאת, היא גינתה בחריפות את מטמיני הרקטות במקום, הגדירה את פעולתם כ"הפרה בוטה של החוק הבינלאומי" וקבעה שהדבר "מסכן משמעותית את חייהם של אזרחים פלשתינים החיים ברצועה". שתי הודעות דומות פורסמו על ידי אונר"א ב־22 וב־30 ביולי.
במקביל נורו רקטות ממקומות סמוכים למוסדות אונר"א או מתוכם, הן ממשגרים שהוצבו סמוך למקלט של אונר"א באזור בית חאנון והן ממקום סמוך לאחד מבתי הספר של אונר"א ברצועה. צה"ל תיעד הימצאות משגר רקטות גם ליד מלון "אלמשתל" שבמחנה הפליטים שאטי, כשעל גג הבניין הסמוך נראה בבירור סמל האו"ם. על פי נתוני צה"ל, שוגרו בסך הכל 30 רקטות ממתקנים של אונר"א או ממקומות סמוכים להם במהלך הלחימה בעזה.
לכך צריך להוסיף שני תיאורים נוספים שמקורם בצה"ל. הראשון ידוע יותר: ב־30 ביולי חשף כוח צה"ל מנהרת תקיפה שנחפרה מתוך מרפאה בניהולה של אונר"א באזור אלפראחין שבמזרח חאן יונס. בעת בדיקת המקום פוצצו אנשי חמאס 12 מטעני נפץ שהוטמנו בקירות המרפאה, וכתוצאה מכך נהרגו שלושה לוחמי צה"ל: מתן גוטליב, עומר חי וגיא אלגרנטי. המקרה השני ידוע פחות: באחת המנהרות ההתקפיות שנחפרו מתוך בית פרטי בעזה, מצאו החיילים ציוד של אונר"א שסייע לחפירה ושקי קמח שעליהם חותמת של הארגון, ששימשו להסתרת החול שהוצא במהלך עבודת החפירה.
עכשיו באים בדין ודחוח־הלוי ומספרים סיפור שמלמד לכאורה שאונר"א וחמאס הם לא פעם אותו הדבר, מעורבבים זה בזה. ארגון העובדים של אונר"א, אומר בדין, נשלט הלכה למעשה, זה שנים ארוכות, על ידי חמאס. בבחירות האחרונות שהתקיימו לאיגוד העובדים שלו (ספטמבר 2012) ניצחה "הרשימה המקצועית" בהנהגתו של פעיל חמאס הבכיר סוהייל אל־הינדי. 11,500 עובדי אונר"א שהשתתפו בבחירות האלה בחרו ברובם המכריע ברשימה המקצועית המזוהה עם חמאס. הם העניקו לה את כל 11 המושבים המוקצים למגזר המורים, שישה מתוך שבעת המושבים של מגזר העובדים ושמונה מתוך תשעת המושבים של מגזר השירותים.
דחוח־הלוי מביא בדו"ח דוגמאות לפעילי טרור שהועסקו בתפקידים בכירים ובהוראה במוסדות אונר"א. אחד מהם, אל־הינדי שהוזכר קודם לכן, מי שכיהן בעבר כראש מגזר המורים באונר"א, דיבר במהלך האינתיפאדה השנייה בשבח המחבלים המתאבדים בוגרי מערכת החינוך הפלשתינית, והסביר כי "הדרך לפלשתין עוברת דרך דם השאהידים", וכי "השאהידים התלמידים מעצבים את ההיסטוריה בחלקי גופם המתפוצצים". אל־הינדי מתואר בדו"ח כ"בעל השפעה עצומה על מערכת החינוך של אונר"א ובכלל זה על התכנים הנלמדים בה". אונר"א טוענת שאינו מועסק עוד על ידיה; בדין אומר שהוא עדיין בשטח, קשור לארגון וממשיך להשפיע. אל־הינדי מכל מקום אינו לבד.
עיסא עבד אלהאדי אלבטראן, למשל, בוגר מערכת החינוך של אונר"א ברצועה ובמשך שנים מורה בבתי הספר של אונר"א במרכז הרצועה, פוטר מהארגון רק ב־2009, לאחר שנפצע קשה בתאונת עבודה במסגרת פעילותו בגדודי עז א־דין אל־קסאם. פעמים אחדות ניסתה ישראל לחסלו, והצליחה בכך ביולי 2010.
גם עווד אלקיק, מורה, מחנך ומנהל בבתי הספר של אונר"א ברפיח, ששימש במקביל ראש יחידת ההנדסה וייצור אמצעי הלחימה של הג'יהאד האיסלאמי ברצועה, חוסל בתקיפת חיל האוויר שכוונה לעבר בית מלאכה לייצור כלי נשק ברפיח. אלקיק היה אחד הפעילים המרכזיים שהיו מופקדים על ייצור הרקטות ופיתוחן עבור הג'יהאד האיסלאמי. הוא הכשיר דורות של "מהנדסים" על בסיס הידע שצבר. ההיסטוריה שלו רלוונטית היום לא רק בשל הקשר שלו למערך ייצור הרקטות: בקיץ 2006 ערך אלקיק ביקור בסין שבמהלכו גילה עניין בכלי טיס קלים, ייתכן שלצורך רכישתם וייצורם, כדי לבצע באמצעותם פיגועים נגד ישראל, שחמאס אכן ניסה להוציא אל הפועל במהלך מבצע צוק איתן.
שני עובדי אונר"א נוספים שחוסלו בשנים האחרונות הם זוהיר אל־קייסי וסעיד סיאם. אל־קייסי שימש במשך שנים מורה למתמטיקה בבתי הספר של אונר"א ובמקביל היה מפקד בכיר בוועדת ההתנגדות העממית. הוא חוסל על ידי צה"ל במארס 2012. סעיד סיאם, לשעבר שר הפנים בממשלת חמאס, שהיה אחראי לכוח הצבאי ברצועת עזה, שימש במשך 23 שנה מורה ומחנך בבתי הספר של אונר"א. הוא נהרג בתקיפת צה"ל בינואר 2009.
מחקר מתמשך. משמאל: בדין, דחוח־הלוי וגרוס
חינוך למאבק
דחוח־הלוי מתאר דפוס קבוע שמאפיין את פעילות "הגוש האיסלאמי בבתי הספר של אונר"א: "האסטרטגיה שלהם", הוא אומר, "היא למשוך את התלמידים למגוון הפעילויות שמקיים הארגון, לחזק את אמונתם באיסלאם ובהדרגה לקרב אותם לאידיאולוגיה של חמאס, עד הפיכתם לפעילים בתנועה ובזרוע הצבאית שלה".
דחוח־הלוי מגלה כי "בכל בית ספר, כולל באלה שמנוהלים על ידי אונר"א, חמאס ממנה נציג שעומד בראש שלוחת הגוש האיסלאמי, והוא משמש גורם מקשר לתנועה ואחראי לגיוס התלמידים לגוש הזה". דחוח־הלוי בחן את קורות החיים של רבים מפעילי גדודי אל־קסאם שנהרגו לאורך השנים, ו"עשרות רבות מהם", לדבריו, "החלו את דרכם כפעילים בגוש האיסלאמי בבתי הספר של אונר"א ברצועת עזה, הצטרפו לחמאס ולאחים המוסלמים, ובשלב מאוחר יותר לזרוע הצבאית של חמאס - גדודי עז א־דין אל־קסאם. כולם היו מעורבים בפעילות טרור נגד ישראל או בלחימה נגד כוחות צה"ל".
לכך צריך לצרף אולי את מחקרו המקיף של ד"ר ארנון גרוס, שבמשך כעשר שנים חקר כ־150 ספרי לימוד לכיתות א' עד י', שנמצאו בשימוש בבתי הספר של אונר"א ושיצאו לאור על ידי הרשות הפלשתינית. גרוס, בעל תואר שלישי בלימודי איסלאם מאוניברסיטת פרינסטון, מצא כי בספרים הללו קיימם תכנים המטמיעים את הדבקות במה שמכונה "זכות השיבה" של הפליטים הפלשתינים וצאצאיהם לשטח מדינת ישראל, ואף מעודדים מאבק אלים נגד ישראל.
חלק מהתכנים הללו כוללים לימוד שירים שמדגישים את השיבה של הפליטים ומזכירים את המונח ג'יהאד בהקשר הזה על ידי קשירת כתרים למות הקדושים (מרטיריות) כמוות אצילי שיש לשאוף אליו. ספרי הלימוד הללו שזורים בביטויי שנאה נגד היהודים וישראל; כוללים מידע כוזב המבטל את הנוכחות היהודית והישראלית בארץ, מציגים את המקומות הקדושים ליהודים כמקומות קדושים למוסלמים שנגזלו מהם, וכמעט מעלימים את נוכחותה של ישראל.
הדברים מפורטים, מתועדים וממוסמכים. "...מחר נשוב והדורות יאזינו... גבולות לא יהיו, גם לא מצודות ומבצרים... שבים לבתים לעמקים ולהרים/ תחת דגלי התהילה, הג'יהאד והמאבק...", נכתב בשיר בספר "שפתנו היפה" לכיתה ה'. בספר אחר, מתוך חינוך איסלאמי, המיועד לכיתה ו', נכתב: "המחנה אינו נחשב למקום המגורים המקורי של הפליט הפלשתיני, אלא הוא מקום מגורים זמני שבו הוא אולץ לחיות. כל הפלשתינים מחכים לשיבתו של כל פלשתיני לעירו, או לכפר, שמשם הוא אולץ להגר".
גרוס נשכר בשלב מסוים על ידי בדין ו"המרכז לחקר מדיניות המזרח התיכון" והציג את ממצאיו בכנסת, בוועדת החוץ של הסנאט האמריקני ובפרלמנט הבריטי. בדין אומר שמדובר ב"חממות של שנאה". כריס גאנס, הדובר של אונר"א, אומר שמדובר בערימות של שקרים. על פי גאנס, אלה הם אותם ספרי לימוד מטעם הרשות הפלשתינית שמערכת החינוך של מדינת ישראל מאשרת לתושבי מזרח ירושלים ללמוד בהם. "האם בדין רוצה לפסול גם את מה שמערכת החינוך הישראלית מאשרת?" הוא שואל.
גאנס אומר שאונר"א מגנה כל אלימות, מכירה כמובן בקיומה של מדינת ישראל, אינה מטיפה לג'יהאד, ואף מסירה כרזות נגד מדינת ישראל אם כאלו מודבקות בבתי הספר ובמתקנים שלה. הוא מכחיש פרסומים (טענה זו דווקא לא הועלתה על ידי בדין ודחוח־הלוי) שהרקטות שנמצאו במתקני אונר"א הוחזרו לחמאס. "זה שקר נבזי", הוא אומר, "הרקטות הללו הועברו לגורמים אחרים כדי שלא ייעשה בהן שימוש".
שיעורי בית ספר ברוח "הג'יהאד והמאבק". ילדים פלשתינים בהפגנה ליד בית ספר של אונר"א ברפיח, בשבוע שעבר \\ צילום: אי.אף.פי
מורים או מחבלים?
אילו בדין היה לבד, אפשר היה אולי לקטלג את ההתכתשות הנוכחית בינו לבין גאנס כפרק נוסף במערכה ארוכת שנים ביניהם, אבל טענות דומות פורסמו לפני שנים אחדות על ידי לא אחר מאשר ג'יימס לינדזי, לשעבר היועץ המשפטי של אונר"א, במסגרת מחקר שכתב עבור מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב. לינדזי מציין ש"אונר"א לא נקטה צעדים כדי לזהות ולדחות מחבלים משורות הסגל שלה או ממקבלי השירות שלה, וגם לא צעדים כדי למנוע מחברי ארגונים כגון חמאס מלהצטרף לצוות שלה". לאונר"א, כתב לינדזי כבר ב־2007, "אין שום בדיקות ביטחוניות לפני העסקת עובדים והיא אינה מפקחת על ההתנהגות של עובדיה מחוץ לזמן העבודה שלהם, כדי להבטיח תאימות עם החוקים נגד הטרור של הארגון".
לינדזי כתב 84 עמודים. הוא קבע בין היתר כי "כישלונה של אונר"א לשקם את הפליטים נובע מהחלטה פוליטית", וכי "במהלך השנים אימצה סוכנות האו"ם השקפה פוליטית שמעדיפה את הנרטיב הערבי והפלשתיני לאירועים במזרח התיכון". אונר"א, ציין לינדזי, אף אימצה את הגישה שלפיה הפליטים צריכים לשוב לשטחים שנמצאים כיום במדינת ישראל, ובכך "עודדה פלשתינים להילחם מלחמות אבודות וריפתה את ידיהם של פלשתינים שרצו להתקדם לשלום". הוא ציטט מחקרים שעסקו במערכת החינוך של אונר"א ובתכניה שמצאו, ממש כמו בדין, שהמפות בספרי הלימוד אינן כוללות את מדינת ישראל.
ראשי אונר"א בעזה לדורותיהם התייחסו באופן שונה לחלק מהעובדות שבדין, דחוח־הלוי ולינדזי כללו בדו"חות שלהם. אחד מהם, פיטר הנסן, אמר בעבר שאין לו בעיה עם כך שאנשי חמאס יעבדו באונר"א, ושלא כל פעיל חמאס הוא פעיל טרור. ג'ון גינג, לעומת זאת, שהתראיין ל"ישראל השבוע" לפני שנים אחדות, לא פטר את חמאס מאחריות למצב ברצועה. הוא ציין כי מאז שחמאס עלה לשלטון "כלכלת עזה קרסה ונוצר עוני חסר תקדים ברמתו". גינג היה מודע "לחולשה של הספרים" שנלמדים בבתי הספר של אונר"א, אבל אמר שכדי לאזן את הדברים מלמדים בבתי הספר של סוכנות הפליטים גם על זכויות אדם, ואף על מלחמת העולם השנייה והשואה.
על הדו"ח האחרון של המרכז לחקר מדיניות המזרח התיכון שהוגש לאו"ם - המלמד על זיקות וקשר בין אונר"א וארגוני הטרור - דובר אונר"א כריס גאנס נמנע מלהגיב בפרוטרוט. "לאונר"א יש מדיניות ונהלים ברורים ששומרים על הניטרליות במוסדות הרצועה, שכוללים איסור חמור על החזקת כלי נשק בשטחם. כשאנו מגלים נשק בשטח - אנו מחרימים אותו ופותחים בחקירה", הבהיר גאנס והוסיף: "הדו"ח שאתם מתייחסים אליו הוא כולו שקר, ערימה של שקרים. הכל השמצות... אנשים בישראל אינם מודעים לסבל האנושי חסר התקדים של האוכלוסייה בעזה בעקבות המלחמה ולפעילות ההומניטרית הענפה שלנו שם. אולי תתמקדו בזה?" ניסיתי לטעון בפני גאנס שהעובדות בדו"ח דווקא מלמדות לכאורה על עבודה רצינית. גאנס מיהר מאוד ואמר שאין לו פנאי, וכי תידרש עבודת שטח של כמה חודשים כדי לבדוק את הטענות בדו"ח ולהגיב.
דחוח־הלוי ציין השבוע כי בעקבות ההפיכה הצבאית שבמהלכה תפס חמאס את השלטון ברצועה ביוני 2007, התקבלו דיווחים, גם מארגוני זכויות אדם פלשתיניים, ולפיהם כוחות חמושים של ממשלת חמאס השתלטו על מוסדות אונר"א ברצועה, ואף שיכנו באחדים מהם כוחות של גדודי אל־קסאם, הזרוע הצבאית של התנועה. הורים לתלמידים הלומדים בבתי הספר של אונר"א אף שלחו לפני כמה שנים מכתב לאישיות בכירה בארגון, וטענו כי עשרות מורים המשתייכים לגדודי אל־קסאם מלמדים בבתי הספר של סוכנות האו"ם.
אבסורד של פליטות
ההשתלטות החלקית של חמאס על מוסדות אונר"א צריכה, לדברי דחוח־הלוי, להדליק נורה אדומה באשר לאפשרות שכספים שמעבירות המדינות התורמות, ובהן ארה"ב וקנדה, לארגון, עושים דרכם למימון משכורות של פעילי חמאס והג'יהאד האיסלאמי, שמחנכים דורות של צאצאי פליטים פלשתינים על ערכי הג'יהאד נגד ישראל. כאילו שמעו את דבריו, הודיעו לפני ימים אחדים שלושה סנאטורים בארה"ב (הסנאטור קרדין ממרילנד, הסנאטור קרק מאילינוי והסנאטור רוביו מפלורידה), כי הם דורשים להקים ועדה עצמאית שתבדוק אם אכן יש מעורבות של חמאס באונר"א.
השבוע פירסם מרכז המידע למודיעין וטרור כי חלק מחומרי הבניין ששימשו לבניית המנהרות ההתקפיות, נלקחו מחורבות גוש קטיף. דחוח־הלוי מגלה שההנהגה הפלשתינית דחתה הצעה לשקם את הפליטים בשטחי ההתנחלויות שפונו מרצועת עזה, "על מנת לשמר את זכותם לשיבה". ואכן - בעוד אחת המטלות המרכזיות של הנציבות העולמית של האו"ם לענייני פליטים היא לשקמם, אונר"א, על פי הגדרתה, אחראית רק לחינוך ולרווחה ואינה רשאית לעסוק בשיקום - כלומר ביישובם מחדש.
בעולם מקובל שמי שמקבל אזרחות של מדינה חדשה, אינו נחשב עוד לפליט. לעומת זאת, פליטים פלשתינים ממשיכים לקבל סיוע מאונר"א, גם אם זכו באזרחות חדשה, בין שהתיישבו בירדן, בלבנון, בסוריה או בכל מדינה אחרת. בניגוד למקובל, אונר"א הרחיבה את הגדרת הפליט הפלשתיני גם לצאצאי הפליטים המקוריים. כל תינוק פלשתיני שנולד נחשב לפליט. הדבר נעשה במודע ובכוונת מכוון. המנדט של אונר"א הוא לפעול לרווחת הפליטים; להמתין למו"מ העתידי על גורלם, אך לא לשקמם.
חברת הכנסת לשעבר ד"ר עינת וילף, עמיתה בכירה במכון למדיניות העם היהודי, עסקה רבות בסוגיית אונר"א, ומציינת בהקשר זה שכיום רשומים באונר"א חמישה מיליון פליטים. וילף סבורה שעל מדינות העולם להפסיק לממן את אונר"א. "ארה"ב, אוסטרליה, יפן והאיחוד האירופי אינם מבינים שהתמיכה הכספית שלהם באונר"א אינה רק תמיכה בארגון הומניטרי, אלא גם תמיכה בארגון פלשתיני, לא ניטרלי, שעובדיו הם עזתים, רבים מהם תומכי חמאס, בדיוק כמו בקרב כלל אוכלוסיית עזה", היא מסבירה. לדברי וילף, "התמיכה הכספית של מדינות העולם באונר"א תבטיח שלעולם לא יהיו שתי מדינות לשני עמים. הפלשתינים הרי ממשיכים לקבל מאונר"א לגיטימציה לזכות השיבה, אז מדוע שיסכימו לשתי מדינות?"
וילף סבורה שגם מדינת ישראל חייבת לשנות את מדיניותה החיובית כלפי הארגון: "אונר"א למעשה מבטיחה שדור אחרי דור יהיו טרוריסטים נוספים - אנשים שיתגייסו מחדש לארגוני הטרור. הם הרי מגדלים ומחנכים אנשים שנולדו בעזה לחלום על שיבה לאשקלון. כך הם דואגים הלכה למעשה לכך שבעיית הפליטים תתקיים לנצח".
האבסורד שבמצב הגנטי של הפליטות הפלשתינית, שאונר"א שותפה מלאה לו, הומחש בשנים האחרונות ("ישראל השבוע" כתב על כך בהרחבה) באמצעות סיפורם של עשרות אלפי צאצאים לפליטים פלשתינים, שאבותיהם עזבו את הארץ ב־1948 והתיישבו בעיראק. הבנים, הנכדים והנינים זכו ליחס הוגן מהשלטונות העיראקיים והתערו שם, אלא שפורמלית הם המשיכו להיקרא פליטים. הרי על פי מדיניות האו"ם - לשושלת הפליטות הפלשתינית אין בינתיים סוף, והיא עוברת מאב לבן ומדור לדור.
למרות זאת, צאצאי הפליטים שבנו את חייהם בעיראק לא העלו על דעתם שיום אחד הם ישובו להיות פליטים בפועל ולא רק בתואר. ב־2003, אחרי נפילת סדאם חוסיין, בתוך התוהו ובוהו שהשתרר בעיראק, מצאו עצמם עשרות אלפי מצאצאי הפליטים הפלשתינים המקוריים כשהם נרדפים על ידי פלגים ומיליציות מקומיות. רבים מהם נמלטו לגבול עיראק־סוריה והתגוררו שם באתר מחנה אלטאנף, בתנאי מזג אוויר קשים, באוהלים וללא מים זורמים.
למזלם הגדול, נקלעו הפליטים הללו למצוקה באזור שאונר"א - סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים הפלשתינים - אינה אחראית לו. הדבר איפשר לארגון הכללי של האו"ם לפליטים להגיע להסכם עם ממשלת צ'ילה על קליטתם ויישובם מחדש בתחומי צ'ילה, שם חיה כבר שנים ארוכות הקהילה הפלשתינית הגדולה ביותר מחוץ למזרח התיכון (כ־350 אלף נפש).
בעזה, לעומת זאת, אי אפשר לבטל את מעמד הפליטות. תחת זאת מונצחת הבעיה, וארגוני הטרור מוצאים את דרכם אל תוך אונר"א, שבפועל משמרת את הבעיה.
